ב"ה, ירושלים כ"ו כסלו תשמ"ו.
שאלה: האם יש דין ירושה לבנים ובני בנים בספרים שחברו אבותיהם הרבנים, באופן שאסור לשום בן אדם לעבור חוק להדפיסם בלי רשותם, וגם לרבות אפי' אם הספרים ההם כבר נדפסו בחיי המחבר והופצו בישראל.
לכבוד ידידנו היקר והנכבד הרה"ג ר' יצחק שחיבר שליט"א, בואנוס איירס – ארגנטינה
אחדוש"ט!
תשובה:
קבלתי את מכתב כת"ר בעניין יבוא הבשר לארץ. העניין מסובך הוא ונמצא כעת בטיפול הרבנות הראשית.
באשר לשאלת כת"ר, כידוע שאלת חכם היא חצי תשובה, ושאלת כת"ר היא בבחינת תשובה שלמה ואינו צריך לדידי ולדכוותי. אולם לעשות רצון צדיק אשרטט ואכתוב כמה מילים בנושא. עיין בתלמוד הוצאת ווילנא בסוף מסכת נדה באחרית דבר מדברי המדפיסים שם. וכבר דנו ודשו בזה רבים.
כתב הרמ"א (בחו"מ סי' רע"ו סעיף ו'): "אין היורשין יורשין דברים שאין בהם ממש או טובת הנאה בעלמא שאינו ממון". וכתב ע"ז הש"ך (שם ס"ק ד') שאם טובת ההנאה נמצאת תחת ידי היורשים, אין אדם יכול להוציאה מידם, אבל אין הם יכולים להוציאה מידי אחרים. ומ"ש מהר"ם פדוואה (סי' ס"ה) כשם שאינו יכול להוריש טובת הנאה, כך אין הוא יכול ליתן לאחרים, היינו אם אין טובת הנאה בידו, אבל אם היא בידו יכול לחלקה וליתנה לאחרים, עיין שם בש"ך. אולם עיין בקצות החושן (שם ס"ק ב') משם השל"ה הקדוש (מס' מגילה ענין צדקה ומעשר אות כ"ח) שאין דעתו כדעת הש"ך. ולדבריו אפי' אם הממון ברשותם, אין להם להחזיק בטובת הנאה, ומשמע מהקצות שמסכים עם השל"ה, והביא ראיה לדבריו מנדרים (דף פ"ד ע"ב) עי"ש. ועיין שם בנתיבות (ס"ק ד') שחולק על הקצות. ויש לחלק כי כל עיקר קושיתו היא מהא דמכר בית לראובן אם יכול למכור את האויר שעליו לשמעון, עי' בסי' רי"ד (סעיף ה') מחלוקת בין מר"ן למור"ם בדין אם מכר חצר בסתם אם כולל גם אויר או לא, ושם כתב הרמ"א שאין יכול למכור האויר, ומוכיח מזה הנתיבות וכי יעלה על הדעת שאם אדם מת, בניו לא יירשו את האויר והוי כנכסי הגר, אלא הם יורשים גם את האויר, ולפיכך טובת הנאה שבידם הוי ממון. ולכאורה אין הוכחה, ראשית, אין הכי נמי שהם אינם יורשים את האויר, ועוד טובת הנאה אינה קנין בחפץ אלא בשימוש בו, ואילו האויר זהו קנין בחפץ שאי אפשר לקנות. אבל אם קנה בית ואוירו ומכר את הבית בלבד, נשאר קנין חפצי באויר ואין מופקע קניינו, וממילא יכול להורישו. ואילו בטובת הנאה הרי מופקע קנין מהחפץ כלל, עי"ש.
ומזה הוכיחו המפרשים והפוסקים הלא "בספרתם" שאין זכות לבן בספרי אביו שהודפסו ורוצים אחרים להדפיסם, כי אין לו בקנין הספר מאומה רק בלימוד ותועלת לאחרים, והוי כמו קנין אויר או טובת הנאה שאין הם יורשים.
ועיין בשו"ע (חו"מ סי רצ"ב סעי' כ'), על מי שהפקיד אצל חבירו ספר שלפי הדין אסור ללמוד בו, וכתב ע"ז הרמ"א שכמו שאסור לקרוא בו כן אסור להעתיק ממנו אות אחת, והני מילי בעם הארץ, אבל ת"ח שאין לו ספר כיוצא בזה מותר לקרות בו ולהעתיק ממנו, כי ודאי אדעתא דהכי הפקידו אצלו, ובמקום שיש ביטול תורה שאין ספרים נמצאים יכולים בית דין לכוף לאדם להשאיל ספריו ללמוד מהן ובלבד שישלמו מה שיקלקלו מהספרים, עכ"ל. וכבר כתב הב"י שם משם המרדכי (ב"מ סי' רצ"ג) כנ"ל, וז"ל: "ואדעתא דהכי הפקיד אצלו כמו מפקיד מעות כשהם מותרים דישתמש בהם, ושמא הטעם משום דאיתא במדרש משלי על (משלי פ"ו פסו' ל') 'לא יבוזו לגנב כי יגנוב' שאין לבזות מי שגונב דברי תורה ומעתיקן" עכ"ל. הוי אומר שהטעמים שהביא הב"י משם המרדכי הם שניים, והנ"מ ביניהם, שלפי הטעם הראשון אם הספר שהופקד היה צרור וחתום, אסור להשתמש בו, עי"ש בשו"ע (סעי' ז'), ולפי הטעם השני יש היתר להעתיק ספרים ולהשתמש בהם משום שהם ד"ת ודינם שונה מדין ממון. הטעם השני לא מובא ברמ"א אלא רק הטעם הראשון, היינו משום דאדעתא דהכי הפקידם. וכבר חלקו בזה הסמ"ע (שם ס"ק מ"ה) והש"ך (שם ס"ק ל"ה), שלדעת הסמ"ע כאמור שני טעמים הם. ולדעת הש"ך טעם אחד וכסברת הלבוש (עיר שושן שם). והוסיף הש"ך מתוספתא (פ"ז דבבא קמא) שמותר לגנוב ד"ת, ועיין שם בגר"א (ס"ק מ"ו) שחילק בין אם יש ביטול תורה או לא. ועיין כנה"ג (שם הג' ב"י ס"ק כ"ו).
וכבר רצו כמה פוסקים ללמוד מכאן שמותר להעתיק ספרים ולהדפיסם. אולם עיין בשדי חמד (אסיפת דינים מערכת ה' אות מ"א) מה שהאריך בענין ההסכמות הניתנות לספרים ומגבילים את זמן הדפסת ספר אי שפיר עבדי, ואם נגמרו הספרים והזמן לא נגמר עי"ש, ועיין חת"ס (ח"ו סי' נ"ז. ובחו"מ סי' מ"א, ח"ז סי' רל"ב) ועוד ספרים המובאים שם. ועיין בספרו של ר' מאיר בניהו הי"ו "הסכמה ורשות בדפוסי ויניציאה", שהאריך והביא סוגים מסוגים שונים של הסכמות האוסרות להדפיס את הספר לכך וכך שנים. ומעניין ששם בעמוד 266 יש בקשה מר' ידידיה גלנאטי נר"ו בן הרב המוסמך כמוהר"ר משה גלנאטי נר"ו, שרצה להדפיס שו"ת של אביו ועוד שיטות על הש"ס ונתנו לו רשות והסכמה ועד עשר שנים אסרו לאחרים להדפיס. ושם בעמוד 267 הביא שר' יעקב די אלבא הדפיס חידושיו, ושוב אסרו להדפיסם עד עשר שנים. עי"ש עוד כהנה וכהנה. וכן בענין ספר הכנה"ג על חו"מ הביא שם בעמוד 314 שאסרו להדפיסו עד עשרים שנה, וזה היה בחיים חיותו של הרב המחבר.
הזכרתי שלוש דוגמאות אלו אף על פי שיש הרבה הסכמות עם חרם האוסרים להדפיסם, אך שם מדובר בספרים שאחרים חברו ובא אחר ומדפיסם כדוגמת התלמוד והרמב"ם וכו', והבעיה היא היזק ממון, דהיינו השקעה שהשקיעו בדפוס, וזה סביר שיגבילו למספר שנים, כדי שלכל אחד יהא רצון להדפיס ולא יצא ניזק. אבל אדם המחבר ספר חידושים שלו האם סלקא דעתך שיש למישהו אחר הזכות להדפיסם בחיי המחבר ללא הסכמתו, או שמכאן נוכיח שאם חידש חידושים "תורה לאו דיליה היא", ולפיכך צריכים בהסכמות להגביל אחרים.
ברור הוא שיש כמה סוגים בענין הגבלות ההדפסה. אם הדפיס ספר שאינו בנמצא לזכות הרבים או אפילו להרויח ממון ועם זה מזכה הרבים, עשו הסכמות שלא יהא נפסד ולא ידפיסו אחרים עד כלות הזמן שקבעו. ויש שאדם בא בירושה מאבותיו שהנחילו לו את ספריהם והוא מוציאם לאור. ויש שמדפיס ספריו וחידושיו, עיין בצמח צדק החדש (הקדמת בן המחבר) ועיין בהסכמות שעל ספר שו"ע ר"ז ובעיקר על הלכות ת"ת. ושם מדובר בבני הרב המחבר, וכתבו חרם ונדוי ע"ז. ועיין בענין ההוספות שהוסיפו לקיצור שו"ע מסגרת השולחן שהמחבר בעצמו כשהדפיסו את ספרו הקפיד. ואח"כ כתבו הפוסקים שניחא ליה שיוסיפו מקורות והערות לספרו, שזה טוב לו כי ילמדו בספרו וידעו הלכה למעשה, ועיין פתחי תשובה (יו"ד סי' רל"ו ס"ק א') בענין זה.
ברור הוא שאדם כיום המדפיס ספר וכותב בהקדמה שאוסר על אחרים להדפיסו "כל הזכויות שמורות", אין רשות לאחרים להדפיסו ואפי' לאחר מותו, כי נכנסים כאן למחלוקת הש"ך והקצות שהבאנו לעיל.
ואם לא כתב בספרו, ואחרים הוציאו הוצאות להדפיסו, יש כח ביד חכמים לעכב אחרים מלהדפיסו. אולם אם הבנים מעכבים וטוענים לזכות אבות, דהיינו זכות ממונית, או שהיורשים טוענים שמקלקלים את הספר בהוספות שאינן ראויות או בסדר אחר ולדעתם לא ניחא למחבר שיעשו עמו כן, טענתם טענה, ויש כח ביד בי"ד לסדר הענין ולהחזיר עטרה ליושנה כדפוס הראשון. אולם אם אדם לוקח קטע של דברי תורה וחידושים מאחר ומזכיר את שמו ומוסיף איהו מדיליה כיד ה' הטובה עליו, מנין לנו שדבר זה בבל יעשה והוא ובכלל "כל הזכויות שמורות" ואין אני דן עתה מדינא דמלכותא, מדין חזקות של החוק או המנהג החוקי, אנו מדברים כעת מהלכות טוען ונטען, מסיג גבול או פסקיה לחיותיה.
ולפיכך בהא אסקינן ובהא נחתינן, כעצה יעוצה ראוי היה להסדיר שלא כל הבא ליטול יבוא ויטול, אלא יגש לבית דין שימונה על זה במיוחד והם ידפיסו ספרים כפולים, ואחרים שאינם בנמצא לא ידפיסו. לנדון דידן, אם אני מבין נכון בענין ספר בן איש חי של רשכבה"ג הגאון האדיר רי"ח הטוב זצוק"ל וזיע"א, שרוצים לעשות לו אוזניים לתורה עם פירוש ומקורות מאין שאב את הדין, ואין הכוונה לחלוק עליו או לסתור דבריו, נראה שיש להם זכות לכך ומגלגלים זכות ע"י זכאי, ובלבד שלא יפגעו באותו אדם שקנה זכות להדפיס את הבא"ח. ואם כוונתם לש"ש להגדיל תורה ולהאדירה, יאפשרו להם בית דין. אבל כאמור אין צורך לזה, וברור הוא שהמחבר בשמים חדי מזה ושמח שעוסקים בדבריו יומם ולילה, ומסיקים שמעתתא אליבא דהלכתא.
וזכותו תגן עלינו ועליכם ועל כל כלל ישראל, להקים שכינתא מעפרא, ובא לציון גואל, אכי"ר.
מרדכי אליהו, ראשון לציון הרב הראשי לישראל
