לפני זמן מסוים עניתי במכתב לשואל אם מותר לכהן שנקטעה אצבעו שיחברו לו אותה בבית החולים, אם אין חשש לטומאת אבר. ולפני זמן קצר נשאלתי שוב בטלפון מפועל כהן שנקטעה כף ידו בבית חרושת והודיעו לו מבית החולים שעליו להביאה עמו לשם נסיון לחבר אותה לזרועו, והוא שאל אם מותר לו להטמא לכף ידו או שהוא חייב למצוא אדם אחר שיקח אותה לבית החולים, ויש חשש שיתעכב, וכן אם מותר לחבר לו אותה ואין חשש לטומאת אבר מן החי, והתרתי לו. ואחד הרבנים התקשר אלי ותמה על הפסק. וכדי שהדברים יהיו ברורים, אחזור עליהם בצורה מפורטת.
א. מקור דין טומאת אבר מן החי
במסכת נזיר (דף מ"ג ע"ב) בענין אבר מן החי של אחותו, למדה הגמ' ממה שכתוב "לה יטמא", כשהיא שלמה ולא כשהיא חסרה, ואינו מטמא אם חסר לה אבר, וכן לא לאבריה. ופירש"י שם (ד"ה ואינו מטמא לאבריה) אם פירש אבר ממנה, בין בחייה בין במותה. ושם הגמ' מסיימת לפי שאינו מטמא לאבר מן החי של אביו. ופירשו שם התוס' (ד"ה מיתיבי) אפילו על אביו שהוא קרוב לו ביותר אינו מטמא. והקשו שם למה צריך לה יטמא, תיפוק ליה מלאביו, כשהוא שלם ולא חסר. וע"ש גליון הש"ס, שלפי התוס' בסוטה (דף ג' ע"ב ד"ה ורע"ק) עיקר הלימוד מלאביו, ולה יטמא צריך לענין אחר ע"ש.
וכן מבואר במשנה בנזיר (דף מ"ט ע"ב) שהנזיר מגלח על מספר טומאות, ועל אבר מן המת ואבר מן החי שיש עליו בשר כראוי, היינו אף על פי שאין בו כזית בשר, הוא מטמאא. ועי' תוס' שם (ד"ה ועל אבר). ועיין תוס' שם (דף נ"ד ע"ב ד"ה ת"ש ומזה בשלישי ובשביעי) שהביאו ממסכת שמחות (פרק ד' הלכה כ"א) שכל טומאה שנזיר מגלח עליה כהן מוזהר עליה (וכן הביא מרן בב"י יו"ד סימן שס"ט ס"א). ועי"ש שהביא קושית ר' חיים הכהן כיצד כהן בזמן הזה יכול ליכנס לבית, הרי כל בית שיש שם כלי מתכות שהוא כחלל, הבית נעשה כאהל על המת אם הכלי מתכות היו בעת שהמת שהה שם. וכתב איזה בית אשר תבנו לי, היינו כיצד הכהנים יכולים לדור בבית או להכנס בלי שיבררו אם פעם מת שם אדם ואם כלי מתכות או תכשיטים היו שם, אף על פי שאין עתה מת, כי חרב הרי הוא כחלל. וע"ש תוס' (דף נ"ג ע"ב ד"ה חרב הרי הוא כחלל) שהחרב מטמא באהל. ועי' ברמ"א (סימן שס"ט סעי' א') שכתב: "י"א דכהנים אסורים ליטמא לחרב שנטמא במת, ויש מקילים, וכן נהגו להקל ואין נזהרים מזה". וע"ש הגהות בית הלל בשולי השו"ע והגר"א שם (אות ב'), וע' רש"ש (על דף נ"ג ע"ב ד"ה בא"ד או לטמא) שלדעת הרמב"ם (הלכות טו"מ פ"ד הלכה י"ג) אין מטמא באהל. וע' באורך במשנה למלך שם (פ"ה הלכה ג') ובהשגות הראב"ד שם.
והנה, עצם הלמוד שאבר מן החי מטמא, הוא ע"פ הגמ' בנזיר (דף נ"ג ע"ב) שכתוב על פני השדה בחלל חרב או במת, ודרשו חז"ל: בחלל, זה אבר מן החי ויש לו להעלות ארוכה. ופירש"י (שם בד"ה בחלל זה אבר הנחלל מן החי) "הנקצץ מן החי, ויש לו להעלות ארוכה". וכ"כ הרמב"ם (הלכות ט"מ פרק ב' הלכה ג') וז"ל: "אבר שנחתך מן האדם החי הרי הוא כמת שלם ומטמא במגע ובמשא ובאהל, אפי' אבר קטן של בן יומו, שהאברים אין להם שיעור וכו'. מפי השמועה למדו שלא בא זה אלא לטמא נוגע באבר שפלטתו החרב" עכ"ל. וכן פירש הרמב"ם בפירוש המשניות לעדיות (פ"ו משנה ב') בענין מחלוקת ת"ק ור"א אם אבר מן המת מטמא, שלכ"ע אבר מן החי מטמא. והטעם כותב הרמב"ם שם לדעת ר"א: "לפי שטומאת החיים גדולה מטומאת המתים". וכתב שם (משנה ג'): "שהכל מודים בהם שאבר מן החי דינו בטומאה כדין מת כמו שנאמר ובחלל חרב או במת, ולמדנו מפי הקבלה שהכוונה בכאן באומרו חלל חרב שהמקום שהפריד החרב מן האברים כמו המת עצמו", עכ"ל. וכן פירש הרע"ב שם: "אבר שפירש מן האדם החי, דינו שהוא מטמא כל זמן שהוא אבר שלם במגע ובמשא ובאהל כמת עצמו, דכתיב (במדבר י"ט, ט"ז) בחלל חרב או במת, האבר שהבדילתו החרב מן החי הרי הוא כמת" ע"כ. ומקורם הוא מספרי. ולמעשה שונה נוסח הלימוד מש"ס דידן בנזיר הנ"ל.
ועיין במשנה אחרונה באהלות (פרק א' משנה ז') שבתחילה כתב: לא אתפרש טומאת איברים, ואח"כ כתב שזה הלכה בנזיר נ"ג ואין למדים ק"ו מההלכה ע"ש. ועי' פירוש הרמב"ם למסכת כלים (פ"א משנה ה') ששם למד ממקום אחר, וע"ש בפירש"י. ועי' תויו"ט (ד"ה מטמא במגע ובמשא) שהוכיח מתוס' נזיר שכל הלימוד הוא הלכה למשה מסיני והפסוק אסמכתא. וכן משמע לכאורה לשון הרמב"ם המובא לעיל (פרק ב' הלכה ג').
ועיין באהלות (פ"ב משנה א') שאבר מן המת ואבר מן החי מטמאים באהל. וכתב שם הרע"ב (בד"ה אבר מן המת ואבר מן החי): "דכתיב בחלל חרב או במת, אבר שהבדילתו החרב מן החי הרי הוא כמת".
ולמעשה פסק הרמב"ם (הלכות טומאת מת בפרק ב' הלכה ג' וכן בפרק ג' הלכה א') שאבר מן החי מטמא גם באהל וכ"ש במגע ומשא. ושם בהלכה ב' כתב שאם האבר חסר בו בשר ואין בו כדי להעלות ארוכה, מטמא רק במגע ובמשא ולא מטמא באהל. וכן פסק מרן בשו"ע (יו"ד סימן שס"ט ס"א): "הכהן מוזהר שלא לטמא במת ולא לכל טומאות הפורשות ממנו, ולא לגולל ולא לדופק, ולא לאבר מן החי שאין בו כדי להעלות ארוכה אם היה מחובר וכו'". היינו אף אם חסר בו בשר ואין בו להעלות ארוכה מה שנשאר, אבל אם הוא אבר שלם כ"ע מודים שהוא מטמא. והמשנה באהלות (פ"א משנה ז') אומרת: "האברים אין להם שיעור", ופירש שם הרע"ב ד"ה האברים: "צריך שיהיה בהם בשר וגידים ועצמות ובכך הוא נחשב אבר, ומיירי בין באבר שנתלש מן החי בין באבר מן המת" ועין לתפארת ישראל.
ב. חילוק בין אבר מן החי של אדם אחר לאבר מן החי של עצמו
הארכתי בזה כי שמעתי באומרים שאין זה אלא חידושו של הנודע ביהודה (תניינא יו"ד סי' ר"ט), ויש לחלק בין אבר מן החי של אדם אחר לאבר מן החי של עצמו. וכבר הוכחנו לעיל שדין זה יוצא מפסוק מפורש או מהלכה למשה מסיני, ואף אחד לא חילק בין אבר מן החי של אחרים לאבר מן החי שלו. ומה שכתב הנוב"י הוא להסביר ולא לחידוש. וגם אם נאמר שזה חידושו של הנוב"י המובא בפ"ת (סימן שס"ט סק"ג) האם אין לסמוך עליו? אבל כאמור אין זה חידושו.
וזה לשון הנודע ביהודה (שם): "מכתבו קבלתי, וע"ד שאלתו, כהן שנחתכו רגליו ויש עליהם בשר באופן שמטמאים, אם כהן רשאי להחזיקם אצלו, שהוא נושא אותם להראות אשר נעשה בו למען יכמרו רחמים עליו. לא ידעתי בזה ספק, שבודאי אסור לו, דמפורש בנזיר (דף מ"ג ע"ב) שאין הכהן מיטמא לאבר מן החי של אביו, ומהי תיתי שיטמא לאבר של עצמו. ואמת שראיתי שהכ"מ (בפ"ב מהלכות אבל הלכה ט"ו) שכתב הרמב"ם נקטם ראשו של אביו אינו מטמא לו שנאמר לאביו, בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא חסר, וכן שאר הקרובים. וכתב הכ"מ, ונשאר לדקדק בדברי רבינו שכתב וכן שאר הקרובים, דהא כ"ש הוא ואיך כתבו בלשון וכן (עי' להתוס' בנזיר דף מ"ג שהבאתי לעיל). ודוחק לומר דסד"א שיהא שום מיעוט באביו דוקא וגזירת הכתוב היא קמ"ל, ע"כ לשון הכ"מ. הרי שהיה סד"א להתיר בשאר קרובים. אמנם הא ליתא. חדא, שהכ"מ בעצמו כתב ודוחק. ועוד, שהרי אין זה אלא ס"ד, והרי באמת קמ"ל הרמב"ם שאין חילוק. ועוד, שכל זה לעניין קבורת המת שיש מצוה בקרובים, וגילה הכתוב כשהוא חסר לא יטמא לקבורתו, והיה מקום לומר שדוקא באביו גילה, והוצרך הרמב"ם להודיעך שאין חילוק, אבל באבר מן החי שאין שם מצוה של קבורה ומה שקוברים האברים הוא להציל מן הטומאה, פשיטא שאין שם היתר כלל, ואברי עצמו ואברי אדם זה דין אחד להם שאין הכהן רשאי ליטמא להם עכ"ל.
ויתר על זה, הרי משנה ערוכה היא במסכת כלים (פרק א' משנה ה') שם כתוב על עשר מעלות של טומאה הפורשות מן האדם זו למעלה מזו מן הקל אל הכבד, מתחילה המשנה מחוסר כפורים, אחרי זה כתוב חזר להיות טבול יום אסור בקדש ובתרומה וכו', חזר להיות ב"ק וכו', ואח"ז פירש ממנו אבר שאין עליו בשר כראוי מטמא במגע ובמשא ואינו מטמא באהל, ואם יש עליו בשר כראוי מטמא במגע ובמשא ובאהל וכו'. הרי בפירוש מדובר על אדם שיצא מגופו טומאה, והם במעלות עד פירש ממנו אבר מן החי שהוא מטמא. ועיין חידושי מהרי"ח על המשניות שם שדקדק מדברי הרע"ב שרק טומאה היוצאת מהגוף שנינו. ועי' מפרשים ורש"ש (על הר"מ שם בד"ה אמר שעשר מדרגות) שחידוש יש באבר שמטמא כמת ומטמא שבעת ימים.
ולכאורה לפי דברי הנוב"י החידוש הוא שאפילו שזה ממנו ואבר מן החי שלו, זה מטמא, וזה חידושו, ומדוע הנודע ביהודה לא הזכיר את המשנה הזאת? אלא שאין זה חידוש כי זה מפורש בתורה או מהלכה למשה מסיני, ואין נפקא מינה בין אבר מן החי שלו או של אחרים.
ג. דין מת שחיה לגבי טומאת כהן
במסכת נדה (דף ס"ט ע"ב) שאלו אנשי אלכסנדריה את רבי יהושע בן חנניא ג' דברי חכמה, ג' דברי הגדה, ג' דברי בורות (פרש"י ד"ה דברי בורות – שטות), ג' דברי דרך ארץ. ועוד בגמ' שם (בדף ע' ע"ב) מפורטים ג' שאלות של בורות: אשתו של לוט מהו שתטמא, אמר להם מת מטמא ואין נציב מלח מטמא. בן שונמית מהו שיטמא, אמר להם מת מטמא ואין חי מטמא. מתים לעתיד לבוא צריכים הזאה שלישי ושביעי או אין צריכים, אמר להם לכשיחיו נחכם להם, איכא דאמרי לכשיבא משה רבינו עמהם. ופירש"י בן השונמית שהחיה אלישע, מהו שיטמא לאחר שהחייהו, מי חשוב כמת. משמע מדברי רש"י שהשאלה לא היתה אם נגעו בו כשהוא מת, אלא השאלה היא אחר שהוא חי האם מטמא. ועיין תוס' שם (ד"ה מתים) שהקשו למה לא שאלו על בן השונמית לאחר שחיה, אם הוא מטמא את עצמו וצריך הזאה שלישי ושביעי. והסבירו התוס' מאחר והפסוק אומר (יחזקאל ל"ו פס' כ"ה) וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם, השאלה שלהם היתה אם זה על המתים שיחיו, אבל לבן השונמית פשיטא שלא צריך הזאה ע"ש. ועי' רש"ש שם ורדב"ז (ח"ג סימן אלף ר"ג) למה לא הזכירו את בן הצרפית שהחיה אליהו. ונחזור על רש"י למה לא שאלו על בן השונמית אם במיתתו הוא מטמא אם אח"כ חזר וחיה, ואז לא תהיה קושית התוס'.
ובברכ"י (אה"ע סימן י"ז אות א') דן בענין אשתו של רבי זירא ששחטו רבה במסכת מגילה (דף ז' ע"ב) ואח"כ החייהו מה דין אשתו. וכתב: "ודוקא כאשר מת ונשאר מת, אך כשלא נקבר וחי ע"י נביא או חסיד, אגלאי מילתא דאותה מיתה לא היתה מיתה כמות כל האדם, ולא פקעי קדושי קמאי, ואשת איש היא ולא תפסי בה קידושי דאיניש דעלמא, ובעלה כאשר הוא חי מותר בה מיד כאשר היה לפני מותו", עכ"ל. ואח"כ הביא שזה מחלוקת בין ש"ס דידן לירושלמי והסבירם. וע' אוצר הפוסקים (סי' י"ז סעי' א') באורך. וכן הזכיר הברכי יוסף את הכנסת הגדולה (סי' י"ז אות ב') שדן על אשת אליהו הנביא ואשתו של רבי יהושע בן לוי שנשארו בשמים, מה דין נשותיהם. וכתב משם הפסקים וכתבים שנפ"מ אם יזכה אדם כמוהם, וכתב: "ואני אומר עוד נפקותא אחריתא, דנפ"מ כשיחיו המתים ותחיה אשת אליהו או ריב"ל, אם מותרת לינשא, דכל זמן שהבעל קיים לא מפני שמתה היא פקעה זיקתה מהבעל, וסבור אני דאם מתה אשה תחת בעלה מיתה ודאית ושוב חיתה ע"י נביא כמו אליהו לבן הצרפית, ואלישע לבן השונמית, דלא פקעה זיקת הבעל מעליה ואינה יכולה להנשא לאחר. [אמר הכותב ויש סעד לזה מעובדא דאשת רבי חנינא בן חכינאי, כמבואר במס' כתובות דף ס"ב ע"ב ודו"ק] ", עכ"ל של הכנה"ג.
משמע מהברכ"י שאם מת ונקבר ואח"כ אירע נס והוא חי, פקעה זיקת אישות ביניהם, אולם אם מת ולא נקבר ואח"כ חי ע"י נס, אז אומרים איגלאי מילתא שהיא עדיין א"א. ולדעת הכנה"ג עדיין זיקת בעלה עליה. ומ"ש הכנה"ג מפסקים וכתבים היא נדפסה בתרומת הדשן (פסקים וכתבים סימן ק"ב) וז"ל: "תמיהני טובא למה טרחת לשאול שאלה כזאת, הלא ידעת דאיתא פרק תינוקת די"ב דברים וכו' ובהן ג' דברי בורות, אשתו של לוט מהו שתטמא, בן השונמית מהו שיטמא, מתים לעתיד לבא וכו', ופשטא להם מת מטמא, ואין נציב מלח מטמא, מת מטמא ואין החיים מטמאין, אף על פי שודאי אשתו של לוט מתה אלא שנהפכה לגוף אחר, ובן השונמית היה מת אלא חזר ויחי, אעפ"כ אמר שאין מטמאין, ה"נ י"ל אשת רעהו אסורה ולא אשת מלאך, שכלן רוחני ולא גשמי" עכ"ד. ולפי דבריו מובנים דברי רש"י, שאם כשהיה מת נגעו בו פשוט שהוא מטמא, ואם כשהוא חי פשוט שהם טהורים, ולפיכך השאלה היא שאלת בורות, כמו אשתו של לוט שנכון שהיא מתה, אולם עתה היא נציב מלח ואין המלח מטמא. אולם לפי דברי הברכ"י יוצא שהמת אינו מטמא אם טרם נקבר. ואולי אין להשוות דיני טומאה לדיני איסור והיתר ולאישות (ע' יבמות ק"ג ע"ב), או אולי אין לומדים משאלות של בורות ומה שענה להם רק לדחותם.
ולפיכך אף אם האצבע או הכף תחזור ותחובר לזרוע, אפשר שלא אומרים איגלאי מילתא כדברי הברכ"י חי אינו מטמא, אולם עתה שהיא אינה מחוברת הרי יש לה דין של אבר מן החי שהוא מטמא, אף על פי שאח"כ חזרה וחיתה, עתה דינה כדין חי ולא מקודם לכך. ועיין רש"י (במסכת נזיר מ"ג ע"ב ד"ה ואינו) שכתב: "… לפי שאינו יכול להחזירו לכמות שהיה מתחילה". משמע שאם יכול לתקנו לכמו שהיה לא מטמא. ואולם פשט רש"י הוא שאם האבר היה מדולדל ואפשר שיחזור לכמות שהיה אינו מטמא.
ויש לשאול על המדרש המובא בסוף פתיחה של מדרש איכה (ל"ד), שירמיה הנביא שהיה כהן, כשחזר מבבל והיה מוצא אצבעות מקוטעים מושלכים בהרים, היה מלקטן ומגפפן ומחבקן ומנשקן ונותנם לתוך טליתו ואומר וכו'. והיאך עשה כן, הרי אין מטמאים לאבר מן החי או מן המת? ועיין ענף יוסף שם שכתב שלא היה בהם אבר שלם ולכן אינם מטמאים. ואולי מאחר והם מושלכים, בהרים דינם כדין מת מצוה כאמור בנזיר (דף מ"ג ע"ב) שאם אביו קטוע ראש לא יטמא לו, אבל למת מצוה אפילו מחוסר אברים מטמא. אולם באבר שאין בו דין חיוב לקבורה אפשר שלא מטמא למת מצוה. או אולי רצה ללמד מוסר והוראת שעה היתה, או שאין ללמוד הלכה מאגדה.
ד. סכנת אבר דוחה איסור טומאה לכהן
מרן בשו"ע (או"ח סימן שכ"ח סעיף י"ז) הביא ארבע שיטות אם מחללין שבת עבור סכנת אבר שאין בו סכנת נפשות. וכולם חולקים רק לגבי איסורים דרבנן, אבל באיסור תורה כולם מודים שאסור, פרט לאברים שיש בהם סכנת נפשות (שם בסעיף ו' וסעיף ט'). אולם מותר לומר לעכו"ם לעשות רפואה אפילו באיסורי תורה (עיין כה"ח שם אות ק', ומשנ"ב סקמ"ז שאפילו בחולי שאין בו סכנה). אולם אם מותר לישראל לחלל על סכנת אבר, באיסורי דרבנן יש מתירין אפילו אין בו סכנת אבר (טור לדעת הרמב"ם הל' שבת פ"ב ה"י), וי"א שאם אין סכנת אבר אסור לעשות אפילו מלאכה דרבנן ואם יש סכנת אבר מותר באיסורי דרבנן (הר"ן דף ל"ט ע"ב בדפי הרי"ף). וי"א שאם אין בו סכנת אבר מותר לעשות מלאכה דרבנן בשינוי, ואם יש בו סכנת אבר עושים מלאכה דרבנן בלי שינוי (רמב"ן בתורת האדם שער המיחוש). וי"א אפילו יש סכנת אבר, כל מלאכה הדומה למלאכה של תורה אסור (כס"מ לדעת הרמב"ם). ופסק מרן: "ודברי הסברא השלישית נראין". ונחלקו המפרשים למה התכוין מרן "סברא שלישית", אם כוונתו לרמב"ן או לסברא האחרונה דלעיל. הב"ח הבין לסברא האחרונה, וחולקים עליו. ועיין כה"ח (אות ק"י) ומשנ"ב (סקנ"ז) וזרע אמת (ח"א סי' מ"ב) שהביאו שיטת מרן כהרמב"ן שרוב הפוסקים כך סוברים.
ולפ"ז אליבא דכ"ע באיסור תורה אין עושים שום מלאכה מהתורה להצלת אבר, וטומאת כהן אפילו בזמן הזה ואפילו לאבר מן החי שלו הוא איסור תורה. אולם עיין בפרמ"ג (משב"ז אות ז') שהביא מדברי הרדב"ז (סי' תרכ"ה) שאם יש חשש לסכנת נפשות מותר, וכן חילק בין איסור שבת שחמור לאיסור לאו, שאם אומרים לאדם לעבור איסור לאו מהתורה או יקוצו לו האבר, יעבור ולא יקוצו לוב. וכן למעשה פסק הש"ך (יו"ד סימן קנ"ז סק"ג) שכתב: "ואם יש סכנת אבר צ"ע אי דמי לממון או לנפש עיין בריב"ש סי' שפ"ז ובאור"ח (שכ"ח סעיף י"ז) ונראה לקולא". וגם מזה למד הפמ"ג להקל.
ולפיכך יוצא מהמקובץ לעיל שיש להקל לכהן שיקח כף ידו או אצבעו לבית החולים לחברם, שזה איסור טומאה בלאו, ובמקום סכנת אבר מקילין. ואם אפשר על ידי אדם אחר, תבוא עליו ברכה.
