שיעור מזונות הילדים, והתחייבות האשה – אבן העזר סימן ה'

ערעור מצד אשה גרושה על פסק דין של בית הדין האזורי תל – אביב – יפו, שדחה את תביעותיה שהן: להצמיד למדד את סכום המזונות שהבעל התחייב לשלם לה בעד החזקת בנם הנמצא ברשותה; להגדיל את סכום המזונות שהתחייב בהתאם ליוקר החיים; לחייב את האב בהוצאות ריפוי הבן; לחייב את האב לקחת את הבן אליו לזמנים מסויימים כפי שהתחייב, ואם לא יקח אותו ישלם לה את הוצאות הבן בימים אלה. – ערעור נגדי מצד האב על החלטת בית הדין שאם יחולו שינויים כלכליים יכולה האשה להגיש תביעה לבית הדין להגדיל את סכום המזונות שהתחייב בניגוד להסכם שביניהם שבתמורת סכום זה היא אחראית לכל הוצאותיו. – האם חייב האב לטפל בבניו שאינם בהחזקתו. – מהו שיעור המזונות שהאב חייב לבניו בחייו. – מהו שיעור המזונות שנותנים לבת לאחר מיתת האב. – מהו שיעור המזונות לבת אשתו. – מהו שיעור המזונות לילדים לאחר הגיעם לגיל שש. – אימתי חייבת גם האם במזונות הילדים. – האם מועילה התחייבות להצמדה למדד יוקר החיים. – האם חלה התחייבות למזונות. – האם מועילה התחייבות לטיפול בילד.

תמצית המסקנות

א. יש לדון שכל אב, אף במקרה שבניו אינם בהחזקתו, חייב לקחתם אליו מזמן לזמן לטובת חינוכם.

ב. 1. הדין במזונות אשה שהיא עולה עמו ואינה יורדת עמו – אינו אלא לגבי האשה בלבד, אבל החיוב לגבי הילדים במזונות, בכסות ובמדור הוא לפי צרכם, ולא לפי כבודו ועושרו של האב ולא לפי כבודה ועושרה של האם. 2. אבל מזונות הבת לאחר מיתת האב שהיא ניזונת מנכסיו, חלוקים הפוסקים אם נותנים לה לפי צרכיה, בין אם הוא עני בין אם הוא עשיר, או לפי כבודו ועושרו כדין האשה. 3. ויש לדון שאף לדברי הסוברים שהבת ניזונת לפי צרכיה, מעריכים את נכסי האב ומתחשבים בעניו ועושרו. ונראה שכן הדין גם לגבי מזונות הילדים בחיי האב. אבל לגבי בת אשתו, אין נותנים לה אלא כעני שבישראל, משום שהחיוב בה מהתחייבותו, ויד בעל השטר על התחתונה.

ג. לשיטת הסוברים שחיוב מזונות הילדים הוא מטעם מזונות האם, הם עולים ויורדים עמו כדין האשה. אבל אין זה אלא כל עוד חייב האב במזונות האשה.

ד. 1. אין להצמיד את חיוב כלכלת הילדים שנערכת לפי צרכיהם למדד יוקר החיים, כי המדד איננו נקבע לפי צרכי הכלכלה בלבד, כי אם לפי חישובים ופריטים שונים שרבים מהם אינם שייכים לצרכי הילדים. 2. אבל יש להתחשב בהתייקרות צרכי הילדים, ואף כשהאב התחייב בסכום קצוב לסיפוק צרכיהם, יש להוסיף עליו בהתאם להתייקרות.

ה. בהתחייבות האם לספק לילדים די מחסורם, נכללים גם דמי ריפוי ושכר מטפלת, פרט להוצאות ריפוי מיוחדות שאין לחזותן מראש.

מסכת העובדות

ערעור וערעור נגדי על פסק דינו של בית הדין האזורי בתל אביב שניתן ביום י"ד בחשון תשל"ג (תיק 2408/לב), בענין מזונות ילד.

הצדדים התגרשו בהסכמה והגישו הסכם גירושין שקבל תוקף של פס"ד ביום כ' באב תש"ל.

לפי ההסכם נשאר הילד ברשות האם, והאב ישלם עבור החזקתו ע"י האם. ואלו הסעיפים של ההסכם הנוגעים לענין:

3. "הבן ג' יליד 21/12/1966, יישאר בחזקתה של האשה עד הגיעו לגיל 18 שנה. לבעל רשות בכל זמן לפנות לבית הדין ולבקש החזקת הבן אם טובת הבן תדרוש זאת.
4. הבעל ישלם לאשה עבור החזקת הבן, כל עוד יהיה בחזקתה, סך 350 ל"י (שלוש מאות וחמישים ל"י) לחודש, החל מיום סידור הגט ועד הגיעו לגיל 18 שנה או שיסיים בית ספר תיכון, התאריך המאוחר ביניהם. תמורת הנ"ל מתחייבת האשה להחזיק את הבן ולדאוג לחנוכו ולכל מחסורו.
5. הבעל יהיה רשאי לראות את הבן לפחות שלש פעמים בשבוע מחוץ לדירת האשה, ולפחות 2 שבתות לחודש, ומחצית חופשות לימודים וחגים יבלה הבן אצל אביו".

לאחר כשנתיים, הגישה האם תביעה לביה"ד האזורי, תיק 2408/לב, ובו היא תובעת שסכום המזונות יוצמד למדד יוקר המחיה, וכן לחייב את האב לקחת את הבן אליו כמוסכם בסעיף 9, ועל תקופה שהבן צריך להיות אצל האב והוא אינו מקבלו, עליו לשלם לאם עבור החזקתו נוסף לסך 350 ל"י שנקבע. כן ביקשה תשלום נפרד ונוסף עבור טיפול רפואי וכן עבור החזקת מטפלת.

ביה"ד האזורי, לאחר ששמע את טו"מ שני הצדדים וב"כ, החליט ב – י"ד בחשון תשל"ג שאין לחייב את האב להצמיד את הסכום שהתחייב למדד, אבל לעומת זאת הרשה לאם להגיש תביעה להגדלת מזונות "אם יחולו שינויים כלכליים והיוקר יגדל", ודחה את תביעת האב לחייב את האם להשתתף בהחזקת הבן אם ההוצאות יעלו על הסך הנ"ל.

ביה"ד לא נכנס לעובי הקורה להחליט אם המלה "רשאי" שבסעיף 9 להסכם, היא רשאי כפשוטו ואינו חייב, או שאם לא יעשה כן יצטרך לשלם לאם תמורת זה. כן פטר ביה"ד את האב מהוצאות רפואיות.

על פסק זה מערערים שני הצדדים.

האם מערערת בכתב הערעור על שביה"ד לא הצמיד את הסכום למדד, על שביה"ד לא הגדיל את סכום המזונות למרות שקבע ביה"ד שהיוקר גדל מיום ההסכם, על שלא חוייב האב בהוצאות ריפוי, ועל שלא חייב את האב לקחת את הבן אליו, ואם אינו עושה כן, שישלם עבור החזקתו.

האב מערער בערעור שכנגד, על שביה"ד קבע שאם יחולו שינויים כלכליים תוכל האם להגיש תביעה לביה"ד, ועל שביה"ד לא חייב את האם להשתתף בעול החזקת הילד, כפי שהתחייבה בסעיף 4 בסופו.

פסק הדין

א. טענת הצדדים

בפנינו הצטמצם הערעור, כי ב"כ האם ביקש שהאב יצהיר שהוא מוכן לקיים את סעיף 9 שבהסכם, ואכן הצהיר האב שהוא יקח את הבן אליו כאמור בהסכם "ואף מעבר לזה". ובזה אנו פטורים מלהחליט בענין הפירוש המלולי של "רשאי". ואם נפרש את הפירוש המלולי "רשאי" כפשוטו, יצא שהוא אינו חייב רק אם ירצה יקח אותו אליו. אבל אם נדון לפי חוות דעת הפסיכולוגית הכותבת "שלטובת הבן שיבלה ויהא קשור לאב", וכן לפי מה שמשמע משערי עוזיאל (ח"ב שער מ"ז) שביקורי בן אצל אביו הם לטובת הבן ולחינוכו, וע"כ הם חובת האב ולא זכותו בלבד, וביה"ד יקבע זמנים לביקור ואף יחייב את האב לכך לפי הצורך. אבל אין לנו צורך עתה להחליט בזה, משום שכאמור הוסכם ביניהם בענין זה.

באשר לטענות ב"כ האם שצריכים להצמיד את הסכום למדד, הוסיף וטען בפנינו כי דיברו על כך לפני עריכת ההסכם, ומתוך טעות לא כתבו את זה בהסכם, למרות שהאם היא עורכת דין במקצועה. כן הוא טען שהאם משלמת עבור מטפלת, וזה עולה לה כ – 575 ל"י לחודש, והיא דורשת שהאב ישתתף במחצית הסכום.

ב"כ האב טען לעומת זאת, שהסכום 350 ל"י לחודש שנקבע אז, היה סכום גבוה במיוחד, ולא מיועד רק למזונות הבן אלא נעשה כדי לעזור גם לאם שהיתה אז במצב כספי קשה, וסוכם ביניהם שכאשר ישופר מצבה הכספי של האם יקטינו את הסכום שנקבע עבור מזונות הבן (ועתה האם מרויחה יפה כעורכת דין מוצלחת), ולכן לא הוצמד הסכום למדד. הוא חזר על הטענה שהאם התחייבה לזון את הבן גם מעל ומעבר לסך הנ"ל ואין מקום להחלטת ביה"ד שיש מקום לתבוע את האב אם היוקר יאמיר. כן הוא טען שהאם התחייבה לטפל בבן, וזה כולל גם הוצאות רפואיות.

ב. שיעור מזונות בנים ובנות באב עשיר

ברור הוא, שחוב האב כלפי הבן בענין מזונות וכסות ומדור הוא לפי צרכיו בלבד, ולא לפי כבודו ועושרו של האב, ולא לפי כבודה ועושרה של האם (עיין אה"ע סי' ע' סעי' א' לענין מזונות האשה, וסי' ע"ג ס"ו לענין גובה מזונות וכסות הבנים עד גיל שש, וסי' פ"ב סעי' ז' לענין מזונות הבן או הבת להורים גרושים ושהותם עם האב או האם, וסי' קי"ב ס"ו לענין גובה מזונות הבת, וסי' קי"ד סעי' ו' לענין גובה מזונות בת אשתו).

והמקור לזה כתב הרב המגיד (פי"ג מהל' אישות ה"ו) וכן הבית יוסף בסי' ע"ג (דף ק"ח ע"ב בדפי הטור, ד"ה ומ"ש ולא האשה): "לפי שלא הוזכר חילוק בין העשיר לעני אלא באשה. ופשוט הוא".

וביתר הסבר כתב הב"ח שם (ד"ה כסותה): "ומשום דלא אשכחן הך דרשה (עולה עמו ואינה יורדת) אלא גבי אשתו ולא גבי בניו, ע"כ פסק שאפי' עשיר ומכובד אינו חייב ליתן כסות לבניו אלא המספיק להם לפי צרכם ולא לפי עושרו".

אבל מתוך דברי התוס' (כתובות ס"ח ע"א, ד"ה מאי לאו), וכן לסברת הג"א (על הרא"ש שם פרק ו' סי' י"ב) וכן מדברי המרדכי (שם פרק ו' סו"ס ק"צ), משמע שמזונות הבת הוא לפי כבודו ועושרו, וכדברי התוס': "ולענין ניזונית שמין את הנכסים, אם עני הוא נותנים כמו שמפורש באע"פ (לעיל דף ס"ד ע"ב) במשרה אשתו ע"י שליש, ואם הנכסים מרובים הכל לפי הכבוד".

וכלשון הג"א ומרדכי שם, לאחר שכתבו את דין עישור נכסים בענין הנדוניה, שדנין לפי אומדן דעת האב, ואם א"א לאמוד אז נותנים עישור נכסים, אבל בענין המזונות: "שמין את הנכסים מה שהניח בעוני או בעושר כמו משרה את אשתו ע"י שליש בפרק אף על פי (דף ס"ד ע"ב) ". ועיין רש"י (שם ס"ח ע"ב, ד"ה הא באכילה ושתיה) שמשמע מדבריו ששמין נכסים והכל לפי הכבוד.

הרי שלדעתם בענין מזונות הבת לאחר מיתה שמין את הנכסים, כלומר, אם הוא עשיר זנין אותה לפי כבודו, וכן אם הוא עני, כמו בדין האשה. ודוחק לחלק בין דין חיוב מזונות בניו ובנותיו מחיים לדין מזונות בתו לאחר מיתה.

ובר מן דין הרי כתב הרמב"ם (פרק י"ט מהל' אישות הי"א) בענין מזונות האחין לאחר מיתת האב: "אלא שהאשה פוסקין לה לפי כבודה וכבוד הבעל, ולבנות פוסקים להן דבר המספיק להן בלבד".

וכן נפסק בשו"ע (אה"ע סי' קי"ב סעי' ו') כלשון הזה. הרי, שאפי' בדין בתו לאחר מיתה כתב שלא נותנים לפי כבודו אלא המספיק להן בלבד ולא לפי עושרו. והמקור לזה כתב ה"ה שם מהירושלמי (כתובות פ"ה ה"ו) "הבת לא עולה ולא יורדת", דהיינו דין הבת אינו כדין האשה שעולה עמו ואינה יורדת, אלא שנותנים לבת מה שמספיק לה. ולכאורה יצא שאפי' אם אין לאחין לפרנסה אלא כעני שבישראל, יתנו לה לפי צרכיה. היא אינה יורדת עמו ולא עולה, היא מקבלת את כל סיפוקיה ולא מתחשבים לא בעושר ולא בעוני. וכן האב יתן לבניו כעני שבישראל אפי' שהוא אמיד גדול, ויתן להם כמשרה את אשתו ע"י שליש, או יתן להם כפי צרכיהם בלבד, ואת הצרכים נאמוד לפי סיפוקם הקטן ביותר.

והבית יוסף בסי' קי"ב (דף קס"ג ע"א בדפי הטור, ד"ה ומ"ש ואין הבנות) הוסיף וכתב שיש עוד מקור (נוסף לירושלמי) לסברת הרמב"ם שהבת מקבלת לא לפי כבודו וכבודה אלא לפי צרכיה. וז"ל בית יוסף: "תניא בפרק מציאת האשה (דף ס"ח ע"א), הבנות ניזונות ומתפרנסות מנכסי אביהן, כיצד, אין אומרים אילו היה אביהן קיים כך וכך היה נותן להם, אלא שמין את הנכסים ונותנים להם. ונראה דמכאן ג"כ למד הרמב"ם מ"ש אלא שהאשה פוסקין לה לפי כבודה ולבת פוסקין לה דבר המספיק לה בלבד".

ולכאורה זה תמוה, הרי מזה מוכיחים התוס' והג"א ומרדכי שנותנים לה לפי כבודו, אם עני כמשרה ע"י שליש, ואם עשיר כעשיר, ואילו הבית יוסף מוכיח מכאן שנותנים לה רק לפי צרכיה ולא לפי העושר.

וכעין קושיה זו הקשה השיטה מקובצת (כתובות דף ס"ח ע"א, ד"ה ועוד איכא), על הרמב"ם שפסק שלבת נותנים רק כדי סיפוקה, ואילו מש"ס משמע אחרת, ששמין את הנכסים, וז"ל: "מעתה קשה, היכי מצינן לתרוצי הך ברייתא לדידיה (של הרמב"ם) דפסק כשמואל, ומאי שמין את הנכסים וכו' דקתני, והרי אין כאן לא עליה ולא ירידה וכפי צורכן לבד בעי למיתב להן בין עני ובין עשיר". ועיין שם באורך מה שתירץ (ועיין אבני מלואים שם סי' קי"ב ס"ק ו').

כדי להסביר דברי הבית יוסף י"ל שיש שלשה סוגים בחיוב מזונות, לאשתו – חייב לפי כבודה וכבודו, עולה עמו ואינה יורדת עמו (ועיין בשו"ע אה"ע סי' ע' סעי' ג' ובח"מ שם וב"ש שם בענין אם הוא עני והיא עשירה מה הדין, ועיין בב"י שם המסביר את הטור); לבת – נותן לה לפי מה שהיא צריכה (אבל מתחשבים עם עוניו ועושרו, ולא נותנים לה לפי עושר משפחתו או לפי פזרנותו ולא לפי כבודה של הבת או משפחת האם); ובבת אשתו – נותנים לה כעני שבישראל בלבד כזן ומפרנס ע"י שליש, וכסברת הרמ"ה המובאת ברא"ש פרק הנושא (כתובות פי"ב סי' א').

וכן פסק בשו"ע (אה"ע סי' קי"ד סעי' ו'), וז"ל: "נתגרשה בתוך הזמן שקבל עליו לזון את הבת, נותן לה במקום שתהיה אמה מזונות משלם, כמו שזן את אשתו ע"י שליש, ואינו חייב ליתן לה לפי כבודו ולא לפי כבודה" – והיינו כעני שבישראל. וזה דרגה אחרת, ולא חייב ליתן לה כפי צרכי הבת מה שהיא צריכה. אבל בבניו ובנותיו, פסק שו"ע (אבה"ע סי' ע"ג), וביתר הרחבה כתב הרמב"ם (פי"ג מהלכות אישות ה"ו) בענין כסות האשה, "ואפילו היה ראוי לקנות לה כלי משי ורקמה וכלי זהב, כופין אותו ונותן לה, וכן המדור לפי עושרו והתכשיט וכלי הבית לפי עושרו". ואילו לגבי חיובו לבניו כתב: "חייב ליתן להם כסות המספקת להם, וכלי תשמיש ומדור לשכון בו. ואינו נותן להם לפי עושרו אלא לפי צרכן בלבד". וכן לשונו של השו"ע (בסי' ע"ג ס"ו): "ואינו נותן להם לפי עושרו אלא לפי צרכן בלבד". ולא כתבו שיתן להם כעני שבישראל, וכמפרנס אשתו ע"י שליש ששם כתוב מפורש איזה ביגוד נותן ואיזה כלים ואיזה דיור ואיזה מזון, אלא משמע מכאן שלא נותן כעני שבישראל אלא לפי צרכן.

וכן כתב השו"ע (בסי' פ"ב סעי' ז'): "והבת אצל אימה לעולם ואפי' לאחר שש. כיצד, היה האב ראוי לצדקה, מוציאין ממנו הראוי לה בעל כרחו, וזנין אותה והיא אצל אמה". משמע אפילו שהאם כבודה בגדולים והבת שוכנת אצלה, אינה מקבלת אלא מה שראוי לה, ולא כתב כעני שבישראל כזן ע"י שליש, כמו שכ' בסי' קי"ד בזן את בת אשתו, כי הטעם כאמור ששם חיובו הוא מדין שטר שהוא התחייב, ויד בעל השטר על התחתונה, כי לא כתוב שם כמה יזון וכמה יפרנס (ואפילו לסברת הרא"ש החולק על הרמ"ה ופסק הרמ"א שנותנים לבת אשתו כאחד מבני ביתו, היינו כמו שהוא רגיל היה לפרנס את בני ביתו אם היה כילי או ותרן, אבל לא פסק לפי כבודו, דהיינו לפי רמת עושרו ורמת אחרים במעמדו).

זה מה שנראה לכאורה להסביר את שינוי הנוסח בשו"ע אה"ע בין סי' ע"ג, פ"ב, קי"ב לסי' קי"ד, וממה שכתב בית יוסף בסי' קי"ב להשוות סברת הירושלמי שהבת לא עולה ולא יורדת, לסברת הבבלי בכתובות (דף ס"ח ע"א) ששמין את נכסי האב. אבל לא כן הבין הגר"א (סי' קי"ב ס"ק ט"ו), ולדעתו הבבלי והירושלמי חלוקין הם, שלדעת הירושלמי היא מקבלת רק לפי צרכיה, ולפי הבבלי לפי עושרו של האב. ועיין לגר"א בסי' קי"ד (ס"ק ז'). אך כאמור מדברי בית יוסף בסי' קי"ב משמע שאין מחלוקת בין הבבלי והירושלמי, וכן בשיטה מקובצת שהזכרנו לעיל שהקשה כן ומה שתירץ. וכן עיין שערי עוזיאל (ח"ב עמוד רע"ב) ששם השווה את הירושלמי לבבלי ולדעתו גם ההג"א ומרדכי לא חולקים על הרמב"ם, ודוחק. ושם הוא כתב מפורש: "מכאן אנו למדין דמ"ש הרמב"ם דבר המספיק לה לבד, אין זה שנותנים לה לחם צר ומים לחץ במדה מספקת לחיותה, אלא דבר המספיק לה לפי מדת נכסי אביה, ולא מותרות כמו שנותנים לאלמנה גם עבדים ושפחות. ולפ"ז דברי רש"י ושלטי גיבורים שם דכתבו לפי הכבוד, היינו לפי הכבוד במדת הנכסים".

והנה הזכרנו שהבית יוסף הביא מקור לסברת הרמב"ם שהבת מקבלת לפי צרכיה כמו שהביא ה"ה מדין הירושלמי. והרי דין הירושלמי במקורו נכתב על הלכה של בת אשתו, וא"כ דינה יהא שוה שתקבל כעני שבישראל. זה אינו, כי כבר כתבנו שבבת אשתו טעמו ונימוקו של הרמ"ה הוא מפני שיד בעל השטר על התחתונה, הא לאו הכי היתה מקבלת לפי סיפוקה הראוי לה (ועיין קרבן העדה ופני משה על הירושלמי כתובות פ"ה ה"ו, ופירושם צ"ע).

(ולסברת הר"ן סוף אף על פי, שמזונות הבנים זה מטעם מזונות האם, אם כן יצא שחייב לזונם כפי שזן את אמם. ועיין רמב"ם פי"ב מהל' אישות הלכה י"ד, ועיין משנה למלך שם. וזה רק כל זמן שחייב במזונות אמם, אבל בחיוב שלפי הסכם שאני).

ג. שיעור המזונות בנדוננו

ועתה בנ"ד אנו צריכין לפסוק לבן מה שראוי לו. ואין אנו צריכים להתחשב עם רמת הורי הבעל שלדברי האם הם עשירים, ולא עם רמת האם שלדברי הבעל היא אמידה, אלא לפי מה שראוי לו לפי סיפוקו, או כלשון התוספתא המובאת בהר"ן פרק מציאת האשה ובהריטב"א שם: "כיצד הבנות כולן נזונות ומתפרנסות מנכסי אביהן, אין אומרים אילו אביהן קיים כך וכך היה נותן להם, אלא רואין שכנגדן היאך נזונות ומתפרנסות ונותנים להם".

ולכן אנו צריכים לאמוד בדרך כלל, בן כזה שאביו מרויח סכום כזה וכזה לחודש, כיצד הוא חי, מה הוא סיפוקו, מה הם צרכיו, וכך יפסוק לו ביה"ד. לא נתחשב עם עושרו של האב או של משפחתו. ובמקרה שלנו האם טוענת שהסכום הזה לא מספיק לה, וצריכים להוסיף. כן טוענת שההצמדה לא הוכנסה בטעות, והאב טוען שהסך נקבע גם עבור האם לתקופה מסויימת. זה וזו לא הביאו ולא הוכיחו את טענותיהם, ואנו אין לנו אלא מה שעינינו רואות מה שכתוב שחור על גבי לבן בהסכם שקבל תוקף של פס"ד, וממנו יוצא ברור שההורים ובמיוחד האב קבעו שרמת חייו של הבן, שצרכיו וסיפוקו של הבן, דהיינו שכנגדן, הוא סך שלוש מאות וחמישים ל"י לחודש, זה קבעו אז בשנת תש"ל, וע"כ אם היוקר יאמיר וצרכי הבן וסיפוקו יגדלו או שהסך הזה יופחת ערכו, ידון ביה"ד ויקבע את צרכי הילד. ובפרט שמדד יוקר החיים אינו בנוי לצרכי הבנים והבנות בלבד, במדד מכניסים חשבונות רבים והוצאות שעל ידן קובעים את השער של המדד, ובהם הרבה פריטים שונים שאינם שייכים לצרכי הילד בלבד. בלשון אחר, המדד אינו מצומצם עבור צרכי הילדים בלבד, אלא הוא כולל גם צרכי הגדולים, וע"כ צדק ביה"ד שלא הצמיד את הסך למדד בקובעו שאם היוקר יאמיר, או יותר נכון צרכי הילד יאמירו ויגדלו, אז הם ידונו שוב בהגדלת המזונות.

בענין התחייבות האם לזון ולפרנס את הבן, כתוב בסעיף ד' של ההסכם: תמורת הנ"ל מתחייבת האשה להחזיק את הבן ולדאוג לחינוכו ולכל מחסורו וכו'. וע"כ אם הסך שלוש מאות וחמישים ל"י לא יהא בו כדי סיפוק צרכיו, הרי אין היא מקבלת תמורה ואין היא חייבת ולא התחייבה לספק את צרכי הילד סתם אלא בתמורה למה שתקבל, ומכאן שהיא תוכל להגיש תביעה להגדלת מזונות. וממילא נדחית תביעת האב לחייב את האם לזון ולפרנס את הבן מעל ומעבר לסך שלוש מאות וחמישים ל"י, כלומר, לחייבה להשתתף בהוצאות החזקת הבן, כי, כאמור, לא התחייבה לזה, אלא שהאב ישלם לה ובתמורת זה היא תחזיק. הגע בעצמך, אם הסך הנז' ירד ערכו ולא יהא בו כדי סיפוק אפי' צרכי הילד כעני שבישראל, האם נאמר שהאב ישלם רק את זה ודיו, אלא הדבר נתון לשיקול דעתו של ביה"ד בענין היוקר כאמור.

לתביעת האם שהאב ישלם ריפוי וכן דמי מטפלת, הרי זה כלול במה שהתחייבה האם לתת לו כל מחסורו, וזה כולל ריפוי וכן טיפול או מטפלת, אא"כ יש צורך בהוצאות ריפוי מיוחדות ובלתי צפויות שאינן כלולות בביטוח רפואי רגיל, שכנגדו מבטחים, דהיינו ביטוח של קופ"ח, וברור הוא שהתשלום עבור קופ"ח חל על האם. אבל בנידון דידן הסכים האב שהבן ירשם בפנקס קופ"ח שלו והוא ישלם, ועל כן עליו לדאוג לסדר לו כרטיס ביקור נפרד ממנו, כדי שיוכל לקבל טיפול רפואי ע"י האם.

לאור האמור לעיל יש לדחות את שני הערעורים.

מרדכי אליהו

אחרי שמיעת טענות הצדדים ועיון בחומר שבתיק, דעת הרוב: לדחות את שני הערעורים כמפורט בנימוקים. דעת המיעוט: להחזיר את התיק לביה"ד האזורי כמפורט בנימוקים. הוחלט לדחות את שני הערעורים כדעת הרוב. אין צו להוצאות. ניתן ביום י"ד בטבת תשל"ד.