לכבוד הרה"ג ר' זלמן נחמיה גולדברג שליט"א אב"ד האזורי ירושלים.
השלום והברכה!
העתק מכתבו מיום כ"ז תמוז השתא ששלח כת"ר לרבני ירושלים, נשלח אלי ע"י יו"ר המועצה הדתית וכן העתק תשובתו של הרה"ג בן ציון אבא שאול [זצ"ל] המצ"ב.
וזה לשון המכתב של הגרב"צ אבא שאול זצ"ל: "אודות מה ששלח אלי לענין מנהג הספרדים להשביע את החתן שבועה חמורה בתקיעת כף על כל הנזכר בכתובה. וכבוד ידיד נפשי הגאון ר' זלמן נחמיה גולדברג שליט"א העיר על מנהג זה שכדאי לבטלו משום שיש חשש לאיסור, שהרי אין אחד שאינו עובר פעמים על מה שנכתב בכתובה, ועוד, דכיון שנשבע לא יהא בו דין סידור לבעל חוב, ולכן ראוי לדעתו לבטל מנהג זה וסמך עצמו על כתובות עתיקות שאין נוסח השבועה שבהן אלא שלא ישא אשה על אשתו ולא יגרשנה בעל כרחה, עכת"ד.
הנה לענ"ד אין לבטל מנהג הראשונים שקטנם עבה ממתנינו שנהגו כן מתקופת המבי"ט ואילך, וכמבואר בספר ארץ החיים (סתהון) עיין שם. ויש ליישב את כל הערותיו. דחשש איסור ביטול השבועה, כיון שהוא מושבע ועומד מהר סיני על שאר כסות ועונה, ואין השבועה חלה בין כך לעניין זה, ואף בכולל, כשיטת רוב הראשונים האומרים דבביטול מצוה לא שייך איסור כולל וכמו שמבואר בתוס' במסכת שבועות (כ"ד ע"א). ויעויין באבני מילואים (סימן י"ד) שהאריך בענין זה. ובפרט בשבועה בנדון דידן שאינו מוציא אותה מפיו וגם אין בה הזכרת ה'. ובהערתו השניה נראה דאם לעניין אלמנה בין כך לא חלה שבועתו לענין היתומים, ובנתגרשה, כיון שאסור בין כך לגרש בעל כרחה, וכשמסכים הרבה פעמים נותן לה הרבה יותר ממה שכתב בכתובה. אלו מעשים בכל יום, כידוע לרבנים יושבי על מדין. והשבועה הזו הועילה רק לענין ד' דברים, שלא ימשכן תכשיטיה, ושלא ישא אשה על אשתו, ולא יגרשנה בעל כרחה, ולא יסע מחוץ לגבולות הארץ שלא מידיעתה. ואני יודע אודות כמה אברכים שעמדו לברוח מנשותיהם לחו"ל ומכח שבועה זו אסרתי להם. ולכן ראוי להמשיך במנהגנו, כפי מסורת רבותינו ואבותינו, ואני תמה על אותם ראשי ישיבות מאחינו האשכנזים אשר עורכים חופה וקידושין לתלמידים מבני עדות המזרח ואינם רוצים להשביע את החתן, ואינם מוכנים לוותר על כבודם, ומזלזלים בכבודם של ראשונים. ואם רוצים בברכות, אינם מוכרחים לסדר את הכתובה ויתנו לאחר לעשות כן", עכ"ד].
להלן חו"ד בנושא השבועה שנוהגים הספרדים באר"י בכתובה וכותבים שם "וגם נשבע על כל הנ"ל". הענין מחולק לשני חלקים: א – שבועה. ב – שבועה על כל הנ"ל.
ידוע לכל, שדעת מר"ן, שאנו הספרדים כאן באר"י הולכים לאורו, שחדר"ג כיום לא נוהג, וכתב באהע"ז (סי' א' סעי' י"א): "טוב לעשות תקנה בחרמות ונידויים על מי שישא אשה על אשתו". ועיין עוד בסי' קס"ט בפירוש סדר חליצה (ס"ק מ"ו) שכתבו: "אף על גב דליכא חרם דר"ג, שלא גזר אלא עד סוף אלף החמישי, מכל מקום כל אדם משביעין אותו בעת נישואין שלא ישא על אשתו". ועיין למבי"ט (ח"ב סי' רכ"ב וח"ג סי' קע"ו) שנוהגין להשביע. ועיין עוד שם (ח"ג סי' רי"א) שדן אם אדם התחייב בכתובה שאם יהיה ח"ו דבר בעיר, שיבריח את האשה מעיר לעיר, ועתה אומר הבעל שיבריח אותה מכפר לכפר. ופסק שם שעל הבעל להחמיר להבריח אותה מצפת לטבריה או לג'נין, ומשם לשכם ומשם לעזה שהוא סוף תחום אר"י, וסיים שם: "ויש שבועה בסוף כל התנאים, וראוי לחתן זה שהוא ת"ח לחוש לשבועתו ולהבריחה מעיר לעיר כמו שכתוב".
ועיין באבני האפוד (סי' א' ס"ק ל"ה) שהביא מהרדב"ז (סי' רכ"א) ומשו"ת מהריב"ל (ח"ב סי' פ"ח) שנהגו להשביע "לקיים כל הכתוב לעיל". ועיין שם (בס"ק נ"ג) משם יד אהרן (מ"ב הגב"י סק"י) שהביא משם מהר"ש ויטל שאם עשו קנין שלא ישא אשה על אשתו ולא עשו שבועה, הוי קנין דברים. וכ"כ התשב"ץ (ח"א סי' צ"ד).
ועיין בחיים שאל (ח"ב סי' ל"ח סעי' מ"ח) שכתב: "והנה בארץ ישראל מנהג פשוט שמתנים בכתובה וכותבים כלשון הזה, ולא ישא אשה אחרת עליה בחייה, אא"כ שהתה עמו עשר שנים ולא ילדה זרע של קיימא, ונשבע שבועה חמורה ע"ז ועל שאר התנאים".
ועיין בארץ חיים (סי' ס"ו) שהביא נוסח כתובה משנת תקצ"ג הנהוגה בצפת, "… וקנינא מיד החתן הנזכר בקנין גמור ושלם במידי דכשר למקני ביה מעכשיו כראוי וכתקנת חז"ל. וגם נשבע שבועה חמורה בתקיעת כף על דעת המקום ברוך הוא ועל דעת הנשבעים באמת לאשר ולקיים את כל הנז"ל מראש ועד סוף בלתי שום שינוי ותמורה כלל".
ועיין באבני האפוד (סי' א' ס"ק ל"ב) נוסח סלוניקי בכתובה: "נתחייב החתן הנ"ל שלא לישא אשה אחרת עליה וכו', ונשבע החתן הנז' לקיים כל התנאים הנ"ל שבועה חמורה על דעת המקום ברוך הוא וע"ד הנשבעים באמת וכו'". וכתב: "ובתוך הכתובה אינו מפורש כיצד היא סדר השבועה, אולם המנהג הוא שבעת הקידושין חזן הכנסת דהיינו שליח צבור, נוטל בידו סודר ונוטל מהחתן קגומ"ך ואומר קנין! ושומט הסודר מידו ותוקע כפו אל כף החתן ואומר שבועה על דעת המקום ברוך הוא ועל דעת הנשבעים באמת וע"ד הכלה לקיים כל התנאים הכתובים בכתובה", עכ"ל.
וע"ע בארץ חיים (סי' ס"ו). וכתב הרב שבט בנימין (סי' ש"א דף ק"מ ריש ע"ג) דבכתובות של עיה"ק ירושלים ת"ו וצפת ת"ו, וכיוצא, שכותבים חיובי הכתובה עם התנאים בשלב אחד, בלתי הפסק בין החיובים לתנאים, ובסוף כתוב קנין אחד ושבועה לקיים את כל הנז"ל וכו'. נראה דאין ספק שהשבועה חוזרת על כל חיובי הכתובה כמו על התנאים.
ועיין באבני האפוד (סי' ס"ו קונטרס ביאור הכתובה עמ' עז) שהביא נוסח הכתובה הנהוגה בשני דפים, ובמיוחד כתבוה כך מכמה טעמים הלכתיים, בדף ראשון יש החיובים הרגילים ובעמוד השני תנאים מיוחדים, וביניהם שלא ישא אשה על אשתו ולא יגרשנה שלא מדעתה ולא יפתנה למחול כתובה וכו', וקבל בקנין. "וגם נשבע החתן הנ"ל שבועה חמורה ע"ד המב"ה וע"ד הנב"א וע"ד הכלה לקיים כל הנ"ל".
וכתב על זה (שם ס"ק מ"ד עמוד פ"א) ששבועה זו חלה רק על חלק של העמוד השני שבכתובה, ולא על העמוד הראשון. וכ"כ מוהרח"ש (ח"ג סי' מ"ד). ולדעת ירך אברהם (חאבה"ע סי' ה') השבועה חלה על כל מה שכתוב בכתובה כנוסח "לקיים כל הנ"ל", היינו גם מה שכתוב בעמוד ראשון. ועיי"ש מה שהביא מספר ידי דוד (סי' ס"ז) שסובר כמהרח"ש.
ועיין שם (בס"ק ע') שהביא את סברת הרא"ם, שמי שרוצה לגרש את אשתו והיא מסרבת, ואינו יכול לגרשה מחמת תקנת הקהילות, לדעת הרא"ם הוא פטור ממזונותיה. ויש פוסקים הטוענים שהבעל יכול לאמר קי"ל כרא"ם. ועיין פתחי תשובה (בסי' ע"ז ס"ק ב'). ויש אומרים שכל זה מדובר אם האיסור הוא משום תקנת הקהל או חדר"ג, אבל אם הוא נשבע, זה יותר חמור ואין לומר קי"ל כרא"ם. ובעמוד פ"ג הביא (בס"ק ד') סברא שבכתובה שכתוב בה "ועלי מזונייכי וסיפוקייכי" הנהוג, ובסיום יש קנין ושבועה, גם הרא"ם מודה שלא יכול לומר צאי ואין לך מזונות, כי חיוב השבועה חל גם על המזונות. וסיים שם שכל זה טוב לכותבים הכתובה בעמוד אחד ואז השבועה חלה על כל הנ"ל, אבל לכותבים בשני עמודים חיוב השבועה לא חל על המזונות, וכסברת המהרח"ש שהזכרנו לעיל (ח"ב סי' ע"ד). ועיין שם עוד ספרים שהזכיר המדברים בנושא זה.
ועיין שם (סי' קי"ח אות כ"ו) בענין אם השבועה חלה גם על ההשבון ותנאיו.
ועיין בסי' קנ"ד ס"ק טו"ב בענין אם האשה טוענת שהבעל מבחינה רפואית אינו יכול לקיים מצות עונה, ובינתיים הבעל מטופל ברופאים והיא בבית אביה, אם מגיע לה מזונות. והביא שם מערכה מול מערכה אם יש לחייבו, ולבסוף כתב שאם מצד החיוב יכל לטעון הבעל, קים לי כמ"ד פלוני, ואי אפשר להוציא ממנו ממון, זה אם חיוב המזונות הוא בלי קנין ושבועה, אבל אם יש בו קנין ושבועה, לא אומרים קי"ל, ומוציאים ממנו ממון (שם בעמוד קכ"ב), ואם לא משלם הוא עבריין על השבועה. ועיין שם שהביא להקת פוסקים שאין טענת קי"ל אם יש שבועה.
וכל זה כאמור לעיל אם השבועה היא בכתובה בעמוד אחד, אבל אם היא בשני עמודים אז אין השבועה חלה על המזונות, כסברת המהרח"ש דלעיל, אף על פי שיש שחולקים עליו.
הראית לדעת כי גם לסברת המהרח"ש, אם הכתובה כתובה בעמוד אחד כמנהג אר"י, השבועה חלה על הכל, גם בענין חיוב המזונות שלא יכול להפטר בטענת קי"ל או טענות אחרות, כי אריה דבי עלאה של שבועה רביץ עליה.
ועיין בשער המפקד (חלק אבה"ע עמוד ל"ג) בנוסח הכתובה. ובסוף כתב בנוסח הנוהגים היום הספרדים: "קנינא מיד החתן הנז"ל קגו"ש במדל"ב מ"ק כתקנת חז"ל על כל הנזכר לעיל. וגם נשבע החתן דנן שבועה חמורה בתקיעת כף ע"ד המב"ה ועל דעת הנשבעים באמת, לאשר ולקיים כל הכתוב עליו בשכ"ד בלתי שום שינוי וכו'".
והנה הקשה הב"י בחו"מ (סי' צ"ז) על תשובת הרי"ף שבע"ח קודם למזונות של אשה. הרי בכתובות שלנו יש קנין וזה שעבוד מיוחד, עיין שם אם הקנין חל על כל מה שכתוב בכתובה, או על ענין מיוחד. בכל אופן סובר הב"י שהקנין בכתובה חוזר על ענין המזונות, אם כתוב "מזונייכי"ב. והב"ח שם כתב שהקנין לא בא להוסיף חיובים, אלא לקיים חיובי חז"ל. ועיין שם בפרישה (ס"ק מ"א). ולמעשה זה גם סברת מר"ן הב"י באבה"ע (סי' ס"ו), שזה רק קנין על שופרא דשטרא וכל הקנין הוא רק על מה שחז"ל חייבו. ועיין שיטה מקובצת (כתובות דף י' ע"א ד"ה ונ"ל להביא) משם הרשב"א, שאם יש קנין, שעבוד המזונות נהפך לדאורייתא. ועיין לרמ"א בשו"ע (סי' צ"ג סעיף כ"א), ועיין אבני מילואים שם (ס"ק כ"ה) שכוונת הרמ"א שעשה קנין מיוחד למזונות ולא קנין כולל על הכתובה.
מסקנא דמילתא, לכאורה היה אפשר לפרש שהשבועה חלה רק על ענין שלא ישא אשה על אשתו, ולא משמע כן, וכך הם תקנו לקיים הכל בשבועה מטעמים הלכתיים כנז', ומי אנו שנבוא ונהרהר אחר גדולים ועצומים, החל ממר"ן הב"י שכתב להנהיג שבועה והאחרונים שכתבו בפירוש שנשבע על כל הנ"ל, ונכתב בפירוש בעמוד אחד לחייבו על כל הנ"ל, שיתחייב בענין המזונות בשבועה, ולא יכול לטעון קים לי וכן שאר טענות. אמנם פעם חשבתי לתקן ולהוסיף "וגם נשבע שבועה חמורה" בלי "על כל הנ"ל", אלא לתקן שישבע רק בענין שלא ישא אשה על אשתו, ואח"כ נסוגתי ואמרתי לעצמי, מי אנו קטני קטנים שנבוא לתקן נוסח הכתובה בארץ הנהוגה מדורי דורות, בשביל להקל על הבעל או מטעם שאינו נראה לנו. לפיכך יש להשאיר את הנוסח כמות שהוא ואין לתקן בו או לשנותו. ועיין בנוסח הכתובה שקוראים בחג השבועות שהוא מקדמת דנא, ששם כתוב "נשבע החתן וכו'".
ואולם לצערי יש משפחות או חתנים שחדשים מקרוב באו, הרוצים להתחכם או להדמות או שרבניהם מתרעמים על הנוסח הזה. ובזמן האחרון החלו גם בכתובות ספרדיות להשמיטו, ולא כותבים שבועה כלל ועיקר ואפי' בלי "על כל הנ"ל". הרבנים והחתנים עתידים ליתן את הדין לפני ארזי הלבנון גדולי עולם שקדמונו, ולפני בורא עולם, שמפסידים את האשה ומשנים מהנוסח המקובל מדורי דורות, ומראים עצמם שהם יותר חכמים ונבונים מהדורות הראשונים שקוטנם עבה מכרסנו, וד"ל.
הדרנא לדינא, הבאתי אפס מזעיר, ולא הזכרתי כל הפוסקים שכותבים שכן נהגו להשביע. ויש שנהגו להשביע "על כל הנ"ל" ואין לשנות.
בברכה, מרדכי אליהו ראשון לציון
