יום ו' פרשת משפטים (לסדר ויקח ספר הברית) תשל"ג
לכבוד ידי"נ, האי גברא רבא דאתאי ממערבא, אתא ואייתי ספרין פתיחין וחוכמתין כתיבין חריף ובקי ומשנתו סדורה, דאתא מהתם להכא, הרה"ג המפורסם ר' משה מלכה שליט"א, לשעבר סגן נשיא ביה"ד במרוקו ועתה איתן מושבו בארץ הקודש, רב דפתח תקוה.
אחדשו"ט, הנני מתכבד להודיע לכת"ר כי קבלתי את ספרו "מקוה המים" חלק ב', וכמעשה בראשון כן מעשהו בשני הקודח, וחורז ומעמיק ושט בים התלמוד והפוסקים, אשר מרוה כל צמא לדבר השם, ואיישר חיליה לאורייתא, וכל מן דין כתובו לנא.
ולמחילת כת"ר אני צריך על "ואחר עד עתה", ולחיבת הכותב והמכתב אכתוב לכת"ר מה שעלה ברעיוני בעת עברי בין בתרי אמרותיו, בענין השאלה הראשונה שבספר זה.
ובו דן בענין ששה שאכלו דגן, וארבעה ירק, אם מצטרפין לזימוןא. וכת"ר הביא את דברי הגמרא ברכות (דף מ"ח ע"א) ופירש"י (שם ד"ה ואיהו סבר) ודברי הב"י ע"ז (סי' קצ"ז), וקושיית הדרישה על הב"י, ומה שכת"ר תירץ על קושיא זו שפיר ונאה תירץ ותיתי לו שהציל את הארי, ולפלא על הברכי יוסף בשיורי ברכה (שם) שהביא את דברי הדרישה וכאילו מסכים עמו.
וכת"ר שאל והקשה מה נשתנית הלכה זו מכל שאר ההלכות שהולכים בהם אחר הרוב, ולא בעינן רובא דמינכר וכו'. ולחזק את הקושיא היה אפשר להביא מה שכתב הכ"מ (בהלכות תפלה פ"ח ה"ד) לאחר שהביא שיש מחלוקת מהאסמכתא של הפסוק בפרוע וכו' אם צריך שבעה או ששה, כתב "ופסק רבינו כי"א (שמספיק ששה) משום דבכל דוכתא אשכחן רובו ככולו", עכ"ל. וכן תגדל התימה של כת"ר שסותר מה שפסק בהלכות ברכות (פ"ה ה"ח) כרב זירא דבעינן שבעה.
וביותר הרי בירושלמי (ברכות פ"ז ה"ב) לפי גרסת רוב הספרים, וכן לפי פשט הדברים, וכן במדרש רבה (בראשית פרשה צ"א) שם משמעב שדעת ר' זירא גם כן להסתפק כדברי רש"י, ומשמע באופן ברור שהוא סובר אפי' ששה מברכים, והספק הוא רק על חמשה בחמשה, ועיין שם (ועיין בהגהות הב"ח על הש"ס וכן בפירושו על הטור סי' קצ"ז ד"ה אבל). א"כ משמע שם כסברת רש"י שר"ז מסתפק, ורבי ירמיה פשיט לו שמועיל ששה, וא"כ מדוע נפסק שבעינן שבעה, נימא כמו שכתב הכ"מ שאם יש מחלוקת אם צריך שבעה או ששה, פוסקים ששה כבכל רובא. אלא שאת זה נוכל להסביר ולומר שאפי' שר"ז מסתפק בחמשה והיה פשוט לו בששה, אבל הרי רב או רשב"ש פוסקים שבעינן שבעה, לכן נפסקה הלכה כן ולא כר"ז ור"י, וזה דוחק.
למעשה הרי על קושיא זו כבר עמד השער אפרים (שער ח' סי' ק"ח) ושו"ת ישיב משה מתוניס (סי' קמ"ח). ועיין לשערי תשובה בהלכות תענית (סי' תקס"ו ס"ק ד') ששם הביא את סברת הקול גדול למהר"ם בן חביב (בסי' ט"ו, בדפוס שלנו סימן י"ד) שלדעתו (וכן אנו פוסקים, עיין להחיד"א בברכ"י שם) מספיק בד' צומות שבעה או ששה מתענים, ואפשר לומר עננו ולקרוא בס"ת. ומה שכתב הרשב"א בתשובותיו (חלק א' סי' פ"א) שבעינן עשרה מתענים, שם לא איירי בד' צומות עי"ש. וכתב השערי תשובה וז"ל: "וגם ביש ששה צ"ע לפענ"ד, דאפשר דרובא דמנכרי בעינן כמ"ש לעיל סי' קצ"ז לענין זימון בעשרה" ע"ש. ותירץ בשו"ת קרן לדוד (סי' ט"ז) שרק בזימון בעינן רוב של שבעה, כיון שאין אוכלים פת, יחשבו שבכלל אין רוב שאוכלים פת, משא"כ בתפילה שאין ניכר אם התפלל או לא, מש"ה די בששה לצרפם, וכן בתענית, אטו מינכר שהם לא התענו, מש"ה לא בעינן רובא דמינכר. ותירוץ זה הוא קרוב למה שכת"ר כתב בספרו.
אבל שאלה כעין זו נשאלה בבית מדרשו של הרדב"ז (ח"א סי' אלף שי"א – ר"מ) וז"ל: "שאלת ממני אודיעך דעתי בטעם האומרים דבעינן שבעה שלא שמעו קדיש וקדושה. וכ"ת משום דבעינן רובא דמינכר, והרי ששה ניכרים שפיר בעשרה, ומאי שנא מכל רובא האמור בגמרא, דקרא דבפרוע פרעות אסמכתא בעלמא היא, וגם האומר ששה דריש לה. תשובה: דע כי אני לא ראיתי בזה דבר, אבל מסתברא לי כי הדברים התלויים במראית עין, כל שהעין רואה דאיכא רובא סגי בהכי, אבל הדבר תלוי בשמיעת הקול כי הכא שצריך עשרה לענות אמן וקדושה, בעינן שיהיה ניכר הקול שהוא של רבים שלא התפללו. ובזמן שאיכא שבעה שלא התפללו, ניכר הקול שפיר שהם רובא, אבל אי ליכא אלא ששה, אף על גב שהדבר ניכר לעין דאיכא רובא, אין ניכר כל כך הקול וכו'".
ואותה קושיא הרי אפשר להקשות גם בענין הזימון, ותירוצו לכאורה לא מובן, הרי גם אם יש ששה או למ"ד מספיק אחד שלא התפלל, הרי כולם כל העשרה עונים קדיש וקדושה, וא"כ מה תירץ. אלא צריכים להסביר את דבריו באופן זה, שהוא סובר שהשאר שכבר התפללו אינם חייבים לענות, ודוחק. אלא אם נלך בשיטתו נסביר שבתפלת העמידה, כיון שרק ששה עומדים והשאר אינם עומדים, זה בולט שהם לא ביחד, כי עושים מעשה הנוגד לאחרים, לכן יש פוסקים שמצריכים שבעה, וכן בזימון, בהיות והאחרים לא אוכלים פת ועושים מעשה הנוגד לאחרים, א"כ זה בולט, ולכן בעינן רובא דמינכר, או כמו שכתבו הפוסקים בעינן שיהיו שני שליש.
ולפי זה, לאותם הפוסקים שבתפילה מספיק ששה כמו שכתוב בשו"ע (או"ח סי' ס"ט סעי' א'), הם יסבירו שכיון שאחרים עומדים בקדושה וכן כולם הרי עונים את הקדיש, א"כ לא מינכר שהם רק מצטרפים. ובתפלת העמידה, הגם שהם נראים יושבים והשאר עומדים, גם כן לא מוכחא מילתא שהם לא התפללו, כי לפעמים יש שמקדימים את תפלתם ויש שעומדים אח"כ כי לא הספיקו להגיע לתפלת העמידה. וזה כעין מה שתירצו שבתענית מספיק שיהיו ששה שצמו כי זה לא מינכרא מלתא מי צם ומי שלא צם. (ואגב, מי שיעיין בתשובת הרשב"א חלק א' סי' פ"א המובאת בב"י וכן בתשובת קול גדול (שם), יראה שלכאורה הוא מדבר שם רק על תענית שעשרה קבעו לעצמם, ולכן בעינן שכל העשרה יהיו באותו מקום, וכתירוצו של הקול הגדול, ואילו בד' צומות מי אמר לן שלא מספיק שרק אחד יצום, והש"צ כשאומר עננו מתכוין על העם שבשדות).
או אפשר לתרץ שבתפלה גם אלו שכבר התפללו יכולים לחזור ולהתפלל, וכלשון הגמ' (ברכות כ"א ע"א): "הלוואי שיתפלל אדם כל היום כולו", וע"כ מצטרפים אפי' שעתה אינם רוצים להתפלל, ולכן מספיק אחד או למ"ד ששה, משא"כ בזימון בעשרה שמזכירים אלוקינו, הרי אם אכלו וכבר ברכו אינם יכולים לברך שוב, או אם כולם אכלו רק ירק אינם יכולים לזמן וכ"ש לזמן בשם, א"כ בעינן רובא דמינכר טפי.
והנני מסיים במה שפתחתי, ומברכו שימשיך להנות אותנו בספריו ובחיבוריו ויזכה להסיק שמעתתא אליבא דהלכתא, אכי"ר.
מוקירו ומכבדו מרדכי אליהו, חבר ביה"ד הגדול לערעורים בירושלים.
