שאלה: ישנם היום שקיות ובהם לחם פרוס או עוגיות או קטניות וכדומה, שסגירת השקית אינה אטומה למעלה אלא פתח יש לה ונאטמת ע"י חוט ברזל המצופה בנייר או ניילון, ולאחר שכורכים את החוט מסביב לפתח שבראשו, קולעים את חוט הברזל קצה אחד על קצה השני, יש שקולעים ארבעה סיבובים ויש שתים, כך שמתהדק חוט הברזל על השקית ונקשר קשר אמיץ ולא יוצאת התכולה, ויותר מזה, גם רטיבות לא חודרת לשקית. והשאלה נשאלת, אם מותר לפותחו בשבת? וכן אם מותר לסוגרו בשבת, האם יש כאן פעולת קושר או טויה?
תשובה:
א. פסק הבן איש חי
כתב הבא"ח (פרשת כי תשא שנה שניה הלכה א'): "מכלל המלאכות הרגילות אצל האדם שבנקל אפשר שיכשל בהם וצריכים השגחה ביותר, הוא מלאכת הקושר והמתיר, שהאדם רגיל בזה בימי החול הרבה והידים עסקניות הם בדבר זה תמיד. והנה מן הדין אסור לקשור קשר של קיימא, וכל קשר שאינו עשוי להתיר בו ביום חשיב קשר של קיימא ואסור מדרבנן, אף על פי שהוא קשר הדיוט ואינו קשר אומן. על כן כל קשר שאינו עשוי להתיר בו ביום יעשנו עניבה אחת ולא קשר גמור" עכ"ל. ועוד כתב (שם בהלכה ב'): "וכל קשר שעשוי להתיר בו ביום מותר לקשרו בשבת, במה דברים אמורים בקשר הדיוט אבל קשר אומן אסרו. וכל שעושה שני קשרים זע"ז, חשוב כקשר אומן ואסור אף על פי שעשוי להתיר בו ביום" עכ"ל. ועוד הוסיף וכתב (בהלכה ו' שם): "הפותל חבלים מכל מין שיהיה, חייב משום קושר, ושיעורו כדי שיעמוד החבל בפתילתו בלא קשירה" עכ"ל. ועיין עוד בשו"ת רב פעלים (ח"ב חאו"ח סי' מ"ד) שהאריך בדין זה.
ב. סוגי הקשרים
בדין קושר קשרים בשבת מבואר במסכת שבת (דף קי"א ע"ב ודף קי"ב) שיש מהם שחייב סקילה במזיד וחטאת בשוגג, ויש בהם שהם פטור אבל אסור מדרבנן, ויש בהם שהם מותרים לכתחילה. ומה הגדרתם, כתב מרן (בב"י סי' שי"ז) שחלוקים בזה הראשונים ולפי הקיצור, נאמר שיש דעת הרי"ף (שבת מ"א ע"ב בדפי הרי"ף) והרמב"ם (הלכות שבת פ"י הלכה א') והסוברים כמותם, ולדידם אם הקשר מעשה אומן וכן הוא של קיימא חייב, ואיסורו מהתורה. אולם אם הקשר אינו של קיימא ואינו מעשה אומן מותר, וכלשון הרמב"ם: "זה מותר לכתחילה". ואם הקשר של קיימא ואינו מעשה אומן, או מעשה אומן אף על פי שאינו של קיימא ועשוי להתירו בו ביום, אסור מדרבנן.
ולסברא השניה שהיא שיטת רש"י (שם), הרא"ש (סי' א') והטור (ריש סי' שי"ז), מעשה אומן, או קשר הדיוט לא קובעים, אלא כך הוא החילוק – אם הקשר עומד לעולם, חייב חטאת בין אם הוא קשר אומן בין אם הוא קשר הדיוט. ואם הקשר עומד להתקיים שבעה ימים (או למ"ד יותר מיום אחד) ואינו עומד להתקיים לעולם, פטור מחטאת, אולם אסור מדרבנן. וקשר שעומד לקשור ולהתיר בו ביום – מותר לכתחילה, ל"ש אם הוא של אומן או של הדיוט. כסברא ראשונה פסק מרן בשו"ע (בסימן שי"ז סעיף א'), וכסברא שניה פסק הרמ"א שם (ולקמן עוד נסביר שהרמ"א פסק לחומרא כשתי הסברות).
בסברא ראשונה יש קולות וחומרות, כמובא בט"ז (שם ס"ק א'), במשנ"ב (בהקדמה להלכות קושר שם סי' שי"ז) ובכה"ח (שם אות א'). היינו, לסברא זו לחיוב מהתורה צריך שני תנאים, קשר של קיימא ומעשה אומן. כהגדרת הט"ז "קיום וחזק", קיום הוא קשר קיימא, חזק הוא קשר אומן. ולענין איסור דרבנן, קיום לבד או חזק לבד, היינו אם הקשר של קיימא לבד, או קשר אומן לבד, פטור אבל אסור. ואם תרתי לטיבותא, היינו לא של קיימא ואינו חזק, של אומן, מותר לכתחילה.
ג. שני קשרים זה על גב זה
מקור ההלכה לאסור שני קשרים זה על גב זה אפילו אם חושב להתיר אותם בו ביום, הוא משלטי גבורים (שבת פט"ו, מ"א ע"א בדפי הרי"ף אות ג) אליבא דהרי"ף והרמב"ם. וכתב על זה הרמ"א (ס' שי"ז סעיף א') שכן נוהגים לאסור, אף על פי שהוא פסק לפני כן כדעת רש"י והרא"ש ולדעתם אם נעשה להתיר בו ביום מותר, עכ"ז חשש רמ"א לסברת הרמב"ם והרי"ף. וכ"כ שם הגר"א (בביאורו על השו"ע שם ס"א ד"ה וי"א) ומגן אברהם (שם ס"ק ה') וט"ז (שם ס"ק א'). ואנו אין לנו להסתפק בזה, כי מפורש כתוב בש"ג (המובא בד"מ ס' שי"ז אות א') על הרי"ף, אחרי שהביא סברת הרי"ף והרמב"ם שקשר של אומן וקיימא חייב, וקשר של קיימא מעשה הדיוט, או קשר אומן שאינו של קיימא, פטור אבל אסור, הוסיף הש"ג וכתב וז"ל: 'ומכאן נ"ל שיצא האזהרה שכשקושרים שני קשרים זה על זה שאין מתירין אותו בשבת, ואף על פי שההוא קשר עשוי לקשור ולהתיר בו ביום ואינו קשר של קיימא, אעפ"כ נזהרים בקשירתו ובהתרתו משום דהוי קשר אמיץ'. וכאמור כל זה בדעת הרי"ף והרמב"ם. ולדעת רש"י הרא"ש והטור, כתב הש"ג וז"ל: "והיכא שעומד לקשור ולהתיר בו ביום, מותר לכתחילה, לא שנא אם הוא של אומן או של הדיוט. וא"כ לדידהו הקושר שני קשרים זה על זה במקום שעשוי להתיר בו ביום, אף על פי דבכה"ג הוי קשר אומן, מותר להתירו בשבת וכן לקושרו", עכ"ל.
ומזה למד הדרכי משה (שם אות א') ששני קשרים זע"ז, אפילו אם לא עומד להתקיים רק ליומו, אסור מדרבנן. והקשה הד"מ על הש"ג מפרק כלל גדול (שבת ע"ד ע"ב), ששם משמע שאפילו הקשר אמיץ וחזק, כל שקשרו על מנת להתיר אין חייבין עליו, דפריך התם והוא על מנת להתיר הוא וכו'. ותירץ הד"מ שם (שי"ז אות א'): 'מ"מ נראה דזהירין ביה משום דאע"ג דאין חייבין עליו, מ"מ אסור מדרבנן מידי דהוי כעקירה בלא הנחה וכו" עכ"ל. והכונה, שקשר אומן או קיימא אסורין מדרבנן.
וכן כתב בב"י שם (ד"ה ולדעת הרי"ף, סט ע"ב בדפי הטור) שלדעת הרי"ף והרמב"ם "… אם הוא של קיימא וקשרו הדיוט, פטור אבל אסור והיינו דרבנן. ואם אינו קשר של קיימא וקשרו אומן, נראה מדברי הרי"ף דהיינו דחומרתא דקטרא אינהו דפטור אבל אסור, וכ"נ מדברי הרמב"ם" עכ"ל. ולאפוקי מהאחרונים שסוברים שאם זה מעשה אומן ולא קיימא, לא דברו על זה הרמב"ם והרי"ף.
ובגדר קשר אומן הזכרנו למעלה את דעת השלטי גיבורים, וכן כתב הרמ"א שכן נוהגים, שכל שני קשרים זה על גבי זה – אסור אפילו שעומד להתיר בו ביום, שאין אנו בקיאין מהו מעשה אומן.
וע"ז הקשה הפמ"ג (באשל אברהם ס"ק ד'), אם הקשר הוא מעשה אומן ולא של קיימא האיסור הוא מדרבנן, ומהתורה מותר, ואם השלטי גיבורים מסתפק בשני קשרים אם זה נקרא מעשה אומן, מדוע אסר, וכן מדוע כותב הרמ"א שכן נוהגים לאסור (אעפ"י שהוא סובר כסברת הרא"ש), הרי זה ספיקא דרבנן, ויש לנו כלל שכל ספיקא דרבנן לקולא? ותירץ שיש שני סוגי ספיקא דרבנן: כל ספק של רבנן שהוא ספק הלכתי הוא לקולא, אולם ספק של חסרון ידיעה אינו נקרא ספק, ואפילו בדרבנן מחמירים (ועיין לשו"ע יו"ד סי' צ"ח סעי' ג' ולט"ז שם סק"ו ולש"ך שם סק"ט).
ודעת רש"י וכן דעת הטור, אפילו אם הקשר חזק היינו מעשה אומן, אין זה קובע, אלא העיקר הוא בדעת הקושר, אם מתכוון שישאר הקשר לעולם ואינו קוצב לעצמו זמן מתי להתירו ואעפ"י שיהיה קשר של הדיוט, חייב חטאת. ואם קוצב לעצמו זמן מתי להתירו, אין איסור דאורייתא, אבל יש איסור דרבנן. ואם חושב להתירו בתוך שבעה ימים למ"ד, או תוך יום אחד למ"ד, אף על פי שפעולת הקשר היא של קיימא, מותר לכתחילה. ולדעתם, מותר לקשור שני קשרים זה על זה אם דעתו להתירו בו ביום.
כאמור, הרמ"א פסק כדעת הרא"ש בהגהה הראשונה (שבסעיף א'), דהיינו אם זה קשר של קיימא לעולם, אעפ"י שהוא אינו מעשה אומן, אסור מהתורה. ופסק כן לחומרא, אולם לקולא הוא אינו מסכים עם רש"י והרא"ש, דהיינו שקשר של אומן שעשוי להתירו באותו יום, מותר לכתחילה לדעת רש"י הרא"ש והטור, ואילו הרמ"א בהגהה שניה (בסימן שי"ז סעיף א') פסק ששני קשרים אפילו שעשוי להתירם בו ביום – אסור. והוסיף 'וכן נוהגים', היינו שתפס תמיד לחומרא או כדעת הרא"ש או כדעת הרי"ף והרמב"ם (ועיין לכה"ח שם אות' י"ב, נ"א, נ"ב, נ"ד, נ"ה, ולמשנ"ב שם ס"ק ה', וס"ק י' וי"ד. ובס"ק ה' כתב המשנ"ב שקשר שאינו של קיימא והוא מעשה הדיוט ודעתו שיתקיים הקשר יום או שבוע, פטור אבל אסור, ולדעת הרמב"ם מותר).
והוסיף הרמ"א וכתב, אעפ"י שאסור לעשות שני קשרים זה על גבי זה או להתירם, "מ"מ נראה דבמקום צערא אין לחוש ומותר להתירו, דאינו אלא איסור דרבנן, ובמקום צער לא גזרו". וע"ז כתב הכנסת הגדולה (שם הגהות ב"י סי' שי"ז) שזה הוא חידוש של הרמ"א שבמקום צער אין לחוש, והוסיף: "ובעל הזכרונות בדף נ"ג אוסר אפילו במקום צער", והוא לבעל מהר"ש אבוהב ז"ל. והביאו בקיצור במג"א (ס"ק ו'), וכן ברב פעלים (הנ"ל). והיינו שלדעת בעל ספר הזכרונות איסורו הוא מדין חומרא דרבנן, אך ס"ל שזה איסור קרוב לדאורייתא וספק דאורייתא לחומרא, ולדעתו של הרמ"א זה רק חומרא מדרבנן בלבד ובמקום צער לא גזרוא. וכך כתב הגאון (שם סי' שי"ז סעי' א' ד"ה וה"ה) דלא גזרו על שבות במקום צערא.
והנה אעפ"י שהרב פעלים הביא את סברת בעל הזכרונות, עכ"ז פסק בבא"ח (פרשת כי תשא שנה ב' אות ג') כסברת הרמ"א להקל, וז"ל: "במקום צער כתבו הפוסקים ז"ל דאין לחוש בהתרת שני קשרים זה על זה, כגון ששכח וקשר המכנסים שני קשרים והוצרך לנקביו, דמותר להתירם, וכן כיו"ב במקום צער" עכ"ל. היינו דלא כמהר"ש אבוהב. ולכאורה לדעת מהר"ש אבוהב במקום להתיר יש אפשרות לנתק, וע"כ אסר, אולם דעת המתירים שבמקום צערא לא גזרו ואין צורך לנתק.
עוד הביא בבא"ח (שם אות ב') וכן ברב פעלים שם את דברי הרב חיד"א (ברכי יוסף או"ח שי"ז אות א') שכתב: "ובגלילותינו פשט המנהג לקשור שני קשרים בחגורתו אשר במותניו שאינו של קיימא, ולית דחש לה אלא מיעוטא דמיעוטא דבטלי במיעוטייהו". והוסיף הרב פעלים שאפשר לטעות בכוונת דברי החיד"א ולפרש ששני קשרים זה על גבי זה, רק מיעוט הפוסקים פוסקים כן, וע"ז כותב הרב פעלים שהם טועים, וכלשונו: "חלילה לחשוב כן על רבנו החיד"א ז"ל, שהיה נזהר בלשונו לדבר דרך כבוד אפילו על האחרונים דאחרונים", ואיך נחשוב כך על החיד"א שיכנה את הרי"ף והרמב"ם, השלטי גיבורים והרמ"א והסוברים כמותם "בטלי במיעוטייהו", הרי מרן פסק כדעת הרי"ף והרמב"ם, וכאמור, רמ"א מסכים איתו. אלא, כותב הרב ברב פעלים והבא"ח שכוונת החיד"א לאמור, שיש מקומות המקילים וקושרים את החגורה במותניהם בשני קשרים, ובאותם מקומות יש מיעוט שמחמיר, ועליהם אמר 'בטלי במיעוטייהו' וע"פ דברי הרב פעלים שם, לא בא החיד"א לפסוק כמותם בניגוד לדעת הרי"ף והרמב"ם.
ועיין בקיצור שולחן ערוך (סי' פ' סעיף מ"ה) שכתב וז"ל: "ואסור לעשות כן בשבת שני קשרים זה על גב זה אפילו בדבר שדרכו להתירו בו ביום. וצריכים להיזהר בזה במטפחת שכורכים סביב הצוואר שלא לעשות בשבת שני קשרים, וכן בערב שבת לא יהיו בו שני קשרים, דא"כ אסור להתירו בשבת" עכ"ל. ולמעשה אם יש לו צער גדול, הרי רמ"א התיר לפותחו בשבת. ועיין לשו"ע של רבנו זלמן (שו"ע הרב שם סעיף ב') שגם הוא פסק ששני קשרים אסור, ובמקום צער אין להחמיר, וכלשונו: "ושני קשרים זה על גבי זה הוא ג"כ קשר אמיץ, ומ"מ במקום צער אין להחמיר בדברי סופרים ומותר להתירו אם אינו עומד להתקיים כלל בענין שמותר בודאי מעשה הדיוט, כיון שלפי סברא האחרונה מותר אפילו בודאי מעשה אומן" עכ"ל. היינו, שהוא מצרף לקולא לא רק את הדין שבמקום צער לא גזרו רבנן, אלא גם הוסיף את הטעם שיש מי שאומר שמותר והיא סברת רש"י והרא"ש (ונראה שכתב זאת לאפוקי מסברת ספר הזכרונות דלעיל).
כתב המג"א (שם ס"ק ד'), וז"ל: "ומיהו נראה מלשון הרי"ף שהוא קשר שקושרים אותו הדק היטב" (ש"ג). ורבים הבינו דברי המג"א שאם קושר שני קשרים לא "הדק היטב", מותר גם לדעת הרי"ף והרמב"ם. וע"ז כתב הרב פעלים שם שאין זה כוונת הש"ג ולא כוונת המג"א, וז"ל: 'אך ספק של שלטי הגבורים ז"ל הוא בשני קשרים, דיש להסתפק ולומר מאחר שהם שני קשרים אף על פי דאינם מהודקים הדק היטב כי אם קצת, אפילו הכי חשיבי כקשר אחד שהוא מהודק היטב. וממילא תבין מזה דבשני קשרים זה על גבי זה לא בעינן (לאסור) שיהו מהודקין הדק היטב' עכ"ל. והביא בשם הלבושי שרד שגם הוא הבין מדברי המג"א שבשני קשרים אפילו מהודק מעט, אסור.
כתב הרמב"ם (בפ"י מהלכות שבת ה"א) וז"ל: "וקשר שאינו של קיימא ואינו מעשה אומן, מותר לקושרו לכתחילה". והוסיף והביא דוגמאות (שם בה"ב וה"ג) להיתר זה, כגון: נפסקה רצועה וקשרה, נודות יין ושמן אעפ"י שיש להם שני אוזניים, קדירה של בשר וכו', כל אלה מותר לכתחילה, וסיכם את הדברים וז"ל: "מפני שכל אלו הקשרים מעשה הדיוט הן ואינם של קיימא אלא פעם קושר ופעם מתיר. ולפיכך מותר לקשור אותן לכתחילה".
וצריך להבין, הרי לסברת הרמב"ם, אם הקשר הוא של אומן, אפילו אם הוא לא של קיימא אלא שפעם קושר ופעם מתיר ואפילו לבו ביום אסור. ולפי סברת הש"ג הנ"ל שהרמ"א והאחרונים פסקו כמותו בשני קשרים זה על גבי זה, אפילו על דעת להתיר בו ביום אסור מדין קשר אומן, וא"כ מוכרחים לומר שכל מה שכתב הרמב"ם להתיר (הל' ב – ג) שם היינו באופן שלא קשרו בשני קשרים, וכן משמע מדברי המשנ"ב (שם בס"ק י"ד) שדקדק בדברי הרמ"א וז"ל: "ומה שכתב שום קשר ר"ל אפילו אותם קשרים האמורים לקמן בסימן זה דמותר לקשור ולהתיר, היינו דווקא בקשר אחד" עכ"ל. והדבר ברור, מכיון שלפי הש"ג לסברת הרי"ף והרמב"ם, שני קשרים נקראים מעשה אומן או ספק מעשה אומן, וזה אסור מדרבנן. וכל שכן שכך משמע מדברי המ"מ (שם ה"ג) שכל הדוגמאות שהתיר הרמב"ם (הל' ב – ג), הם בודאי אינם מעשה אומן ולא של קיימא. ולפי זה מוכרחים לומר שרק בקשר אחד הרמב"ם התיר אליבא דהש"ג.
ד. הפקעת חותלות
המשנה במסכת שבת (קי"א ע"ב) אומרת: "כשם שהוא חייב על קישורן כך הוא חייב על היתרן". וכן פסק הרמב"ם (בפ"י ה"ח), וז"ל: "כל קשר שחייבים על קישורו כך חייבים על היתרו, וכל קשר שהקושר אותו פטור, כך המתיר אותו פטור (אבל אסור), וכל קשר שמותר לקושרו כך מותר להתירו" עכ"ל. הרמב"ם לא כתב "כל קשר שמותר להתירו מותר לקושרו".
אולם הגמרא בשבת (קמ"ו ע"א), אומרת "חותלות של גרוגרות ושל תמרים מתיר ומפקיע וחותך". וכן במסכת ביצה (ל"א ע"ב) הביאה הגמרא את ההגדרה של מתיר ומפקיע וחותך. ופירש"י שם (ד"ה מתיר) "מתיר את הקשר דהא לאו קשר של קיימא הוא, שהרי להתיר תמיד הוא עשוי", (ובד"ה אבל לא מפקיע) "אבל לא מפקיע את החבל להתיר עבותו וגדילתו". ובשבת שם פרש"י (ד"ה מתיר) "מתיר אם הכיסוי הקשור בחבל" (בד"ה אבל לא מפקיע) "אבל לא מפקיע – סותר שרשרות החבל בכלי". ועיין רע"א על המקום (חידושי רעק"א שבת שם) וכן בתשובתו, הובא בביאור הלכה (סימן שי"ד סעיף ח' ד"ה חותלות), ובחזו"א (מועד, שבת סימן נ"א ס"ק י"ג) שהקשה הרי לדעת הרמב"ם שפסק (פרק י' ה"ח) וז"ל: "המפריד את הפתיל הרי זה תולדת מתיר וחייב, והוא שלא התכוון לקלקל בלבד", א"כ כיצד התירו להפקיע את החותלות, דהיינו לפרק את השזירה או את הטויה שלהן.
וכן פסק מרן (שי"ד סעי' ז'): "חותמות שבכלים כגון שידה תיבה ומגדל שהכיסוי שלהם קשור בהם בחבל יכול להתירו". וכתבו כה"ח (שם אות נ') והמשנ"ב (שם ס"ק ל) שהקשר של הכלים האלו לאו קשר של קיימא הוא. ולכאורה הרי הקשר הזה ושאר קשרים כיו"ב כגון סרט של חבילות שוקולד גדולות, קיימים למעלה משבעה ימים לפחות, וכיצד מותר להתירו, הרי קשר כזה אסור לקשרו? וקשה לומר שכאן מדובר בקשר אחד ולא בשני קשרים, וצ"ע. וכן מה שכתוב בגמ' בשבת 'מפקיע וחותך' הסביר הביאור הלכה (שם) שאין הכוונה להתיר את החבל מהשזירה אלא לנתק ולקרוע ממש. ואולי זה כוונת רש"י בשבת 'סותר שרשרות החבל בכלי' דהיינו קורע אותו בכלי. ולא כמו רש"י בביצה שכתב 'לסתור עבותו וגדילתו'. והרמב"ם הביא הלכה זו (פרק י' ה"ג) וז"ל: "חותלות של תמרים ושל גרוגרות מתיר ומפקיע וחותך ונוטל ואוכל", עכ"ל. וגם שם נסביר שמתיר היינו בקשר אחד, ועוד צ"ע בזה.
ה. שיטת הרמב"ם בענין פותל חבלים
הרמב"ם (שם ה"ח) פסק וז"ל: "הפותל חבלים מן ההוצין ומן החלף או מחוטי צמר או מחוטי פשתן או חוטי שיער וכיו"ב הרי זה תולדת קושר וחייב, ושעורו כדי שיעמוד החבל בפתילתו בלא קשירה, שנמצאת מלאכתו מתקיימת", עכ"ל (ועיין באור שמח שם שהביא בשם הירושלמי שהפותל חייב מדין טווה). רמב"ם זה הובא להלכה במג"א (סו"ס שי"ז ס"ק כ) ובמשנ"ב (שם ס"ק ל"ד) ובכה"ח (שם ס"ק ע"ב). וכתב בשו"ע הרב (שם סעיף א') שמה שכתב הרמב"ם שיעור בפתילה הינו בדאורייתא, אבל מדרבנן פותל כלשהו אסור ועיי"ש.
ולכאורה הרמב"ם בדין פותל חבלים לא כתב שצריך להיות מלאכת אומן, רק כתב שהקשר יתקיים. ואפשר שסמך על מה שכתב לעיל שכל קשר שחיובו דאורייתא הוא בתרתי לריעותא, קיימא ושל אומן וה"ה בפותל, או שנאמר שבפותל יהיה איסור דאורייתא כאשר הוא לקיימא בלבד, שכן הרמב"ם הגדיר הגדרה של פותל דהיינו שעושה מחוטים חוט עבה, וזו קשירתן, והעיקר הוא שיתקיים הפיתול.
ו. קשירה וכריכה לענין אגד לולב וכלאים
בשו"ע (או"ח סימן תרנ"א סעיף א) כתב בדין קשר של לולב שמצווה לאגוד בקשר גמור, דהיינו שצריך להיות שני קשרים זה על זה. וכתב המשנ"ב (שם ס"ק ח) וכה"ח (שם ס"ק י) שלא יקשור בעניבה, כי עניבה זה לא קשר הנאסר בשבת, ולכן אין קשר זה נקרא 'אגד'. ומרן שם הוסיף שאם לא אגדו בעיו"ט אין לאוגדו בשני קשרים ביום טוב אלא בעניבה. וע"ז כתב הרמ"א שם, וז"ל: "יש מי שכתבו לעשות הקשר בדרך אחר, שכורכין סביבות ג' מינים אלו ותוחבין ראש הכרך תוך העגול הכרוך, וכן נוהגין". וע"ז כתב המג"א (שם ס"ק ג) 'אפילו בחול'. ועיין לגאון שם ולמשנ"ב (שם ס"ק י"א) שתמהו על דבריו, וז"ל המשנ"ב: "צ"ע, דאף דבמרדכי נזכר ההיתר דכריכה אף בחול, אבל לא באופן זה אלא שמתחילה קושר פעם אחת ואח"כ וכו' ומתוך כך הוא כאילו קושר שני קשרים זה על גבי זה".
ובגמ' שבת (נ"ד ע"א) אמרו בענין כלאים, שאם אדם תופר צמר ופשתים בתכיפה אחת אינו מתחייב משום כלאים. ופרש"י שם: "בתכיפה אחת ע"י מחט פעם אחת או שקשר קשר אחד". ועוד אמרה הגמ' שם "ובלבד שלא יכרוך ויקשור". ופרש"י: "כריכה וקשירה בשתי תכיפות", משמע, שקשירה וכריכה הוי שתי קשירות. ומהרא"ש משמע שקשירה וכריכה לא הוי כשתי קשירות.
ז. מסקנה למעשה
לפיכך, כשלוקחים חוט ברזל המצופה בנייר או בניילון וכורכים אותו סביב השקית וקולעים את שתי קצותיו וחובר, ובכך הוא שומר על סגירה טובה, שלא יחדור לשם אפילו לחות, וכריכה זו אינה עשויה ליום אחד אלא למספר ימים ואפילו לשבועות ולחודשים, הדבר אסור בשבת (וזה גם אליבא דהרא"ש).
פיתול וסיבוב זה, אם הוא שני סיבובים הוא קשר של קיימא, וכ"ש אם מסובבים אותו הדק היטב מספר פעמים, לדעת הש"ג אין לך מעשה אומן גדול מזה. ואפילו אם כורך פעם אחת בלבד, אם הקליעה מהודקת, לפי דעת הרב פעלים יש איסור מדרבנן.
ואם השקית היא של עוגיות או קטניות שאדם פרטי משתמש בה ואח"כ סוגר אותה, ואינו סוגר על מנת להשתמש באותו היום, אלא ליום או יומיים או יותר ולפעמים עד לשבת הבאה, גם לדעת הרא"ש אסור. ולדעת הרי"ף והרמב"ם אם נסגר ליומו והוא קשר אומן, אפילו לא של קיימא, אסור מדרבנן, ואפילו שנפתח ביומו.
ומאחר שכל קשר שאתה חייב על קישורו אתה חייב על היתרו, תהיה בעיה גם אם רוצה לפתוח שקית זו בשבת אא"כ יפקיענה ולא יתיר אותה. וכן יש להיזהר בענין מה שפסק הרמ"א (סי' שי"ז ס"א) וכן הבא"ח (שנה שניה, כי תשא, ה"ד) שאם אדם קושר קשר אחד בקצה החוט הוי כקשר של קיימא ואפילו בקשר אחד.
ולכאורה כשנותן אוכל לתוך שקית ניילון וקושרה בפה מיניה וביה בקשר אחד, יהיה אסור, אלא אם כן קשר זה עומד להיפתח בכל עת ועת, או כסברת המג"א בקשר אחד שכל שלא קשור הדק היטב – מותר.
לסיכום: בהא אסקינן ובהא אחתינן בשאלה דלעיל, אם כורכו ופותלו וקולעו בשבת, יש חשש לאיסור חטאת למ"ד, ואליבא דכ"ע איסורו מדרבנן, וכן אין להתירו בשבת אלא לנתקו בלבד.
וכתבתי כל הנ"ל מכיון שראיתי באחרונה שרובם נוהגים להקל בזה. וה' יתברך יזכנו לשמור שבת כהלכתה אכי"ר.
ע"ה הרב מרדכי אליהו
