שימוש חוזר בכוסות חד פעמיים שנזרקו
מוקצה לחצי שבת
בספר "דברות אליהו" להגר"א אברג'ל שליט"א כתב בספרו וזת"ד: גרסינן בגמ' שבת (דף קכ"ד ע"ב): "אמר רב נחמן אמר שמואל חרס קטנה מותר לטלטל וכו', ורבא אמר אפילו ברה"ר, ואזדה רבא לטעמיה וכו', תניא נמי הכי מגופה שנכתתה היא ושבריה מותר לטלטלה בשבת וכו' ואם זרקה באשפה אסור, מתקיף לה רב פפא אלא מעתה זרוק ליה לגלימיה ה"נ דאסור, אלא אמר רב פפא אם זרקה מבעוד יום לאשפה אסורה". ובתוס' (ד"ה אם) כתבו: "השתא לא פריך אלא מעתה זרק לגלימא מבעוד יום, דכיון דלא היה מוכן מבעוד יום ליכא לדמויי לגלימי" עכ"ל.
ודברי התוס' הנ"ל צריכים ביאור, דאמאי ליכא לדמויי לגלימא, דאם כן מאי מתקיף לה רב פפא מגלימיה. ועיין בהר"ן בחידושים שביאר שתירוץ רב פפא איירי בזרקן מבעוד יום, ולא הוי מוקצה לחצי שבת, עיין שם.
ובספר חזון יחזקאל לגאון הרב יחזקאל אברמסקי זצ"ל על התוס' שם הקשה, דאפילו אי נימא דהקושיא היא משום דאין מוקצה לחצי שבת, מ"מ לאו קושיא היא, דהרי מקור האי דינא הוא בגמ' ביצה (דף מ' ע"ב), ושם איירי דאחזי והדר אדחי והדר אחזי, והיינו בגרוגרות דאחזו בין השמשות, ואדחו שנפלו עליהם גשמים ותפחו, ושוב אחזו ששזפתן השמש ע"כ, וכהאי גוונא הוא דאמרינן דאין מוקצה לחצי שבת, אבל הכא דהרי אידחו ע"י שהוא זרקן ולא אחזו א"כ אסור, וכעין מה שהקשו הט"ז (ביו"ד סימן רס"ו ס"ק א') והמג"א (או"ח סימן של"א ס"ק ה') גבי אזמיל של מילה, עיין שם.
ותירץ בהקדם מאי דפסק השו"ע (או"ח סימן ש"ח סעיף ז') וז"ל: "חתיכת חרס וכו' ואם זרקה לאשפה מבעוד יום אסור לטלטלה כיון שבטלה מהיות כלי". ואפילו חזי לעני, הואיל והקצוהו הבעלים שלו אעפ"י שהם עשירים, דמוקצה לעשיר הוי מוקצה לעני.
וא"כ כוונת הרמ"א דאעפ"י דהוי כלי בשביל עני מ"מ אסור הואיל ולא הוי לעשיר. ומבואר מהכא דחתיכת חרס אעפ"י שזרקם באשפה לא בטיל מהם תורת כלי, אלא דהחסרון הוא דהוי מוקצה לעשירים. אבל מחמת עצמו לא הוקצה. וא"כ לפ"ז לא קשיא מידי דהא הכא הדר חזי, כלומר מעולם לא אדחי, ולכן מקשה שפיר רב פפא והרי אין מוקצה לחצי שבת וברור. דו"ק, עכת"ד.
ולחיבת הכותב והכתוב ארשום כמה מילים שעלו ברעיוני בעת עוברי בין בתרי הספר. ראה ראיתי (בסימן ו' פרק ד' אות ג') בענין מוקצה לחצי שבת מה שהביא כת"ר מסברת ה"חזון יחזקאל". אולם, נראה שאין הסברא כן ויש לזה נ"מ להלכה. היינו, הגמרא בשבת (דף קכ"ד – קכ"ה) דנה בענין שבר כלי אם מותר לטלטלו בשבת. ונחלקו ר"י ות"ק אם צריך שישתמשו בשבר כעין מלאכתו הראשונה, ונפסקה ההלכה כת"ק, עיין ברי"ף (דף מ"ח ע"א בדפי הרי"ף) וברמב"ם (פכ"ה מהל' שבת הי"ב) ושו"ע (סימן ש"ח סעיף ו') שאין צורך שישתמש בשבר מעין מלאכתו הראשונה, אלא כל מלאכה. ואין נ"מ אם ישבר בשבת או בחול. ולשון השו"ע שם: "כל הכלים שנשברו אפי' בשבת וכו"' (וזה דלא כמו שכתבו התוס' שם ד"ה ורבא, שלסברתו אם נשברו בשבת אסור משום נולד). וכן פסק בשו"ע שם בסעיף כ"ז בענין עצמות וקליפין הראויים למאכל בהמה. ועיין בכף החיים שם (ס"ק קע"ז).
אולם עיין בסימן ש"ח (ס"ק נ"ט) שכתב שיש נולד האסור בשבת, ועיין למג"א (על סעיף ו') בענין נולדא, ואם יש לחלק ממה שפסק הרמ"א בסימן תצ"ה. ועיין למ"ב בביאור הלכה על סעיף ו' (ד"ה "לשום")ב ובסעיף ז' (ד"ה "שנשברה"). אולם משמע מדעת הב"י שיש סוג אחר של נולד, והוא בענין חלק משבר כלי לענין מוקצה בשבת. שהטור כתב וז"ל: "חתיכת חרס שנשברה בחול וכו"', וכתב הב"י, למה כתב הטור שנשברה בחול, הרי פסק הלכה לעיל שה"ה אפי' נשברה בשבת. בתחילה כתב הב"י, נראה שהטור כתב כך אליבא דתוס' המוזכר לעיל לסברת רבא. והוסיף הב"י וז"ל: "אך תימה, דכיון דחזי לכסות כלי, אפי' נשבר בשבת נמי לאו נולד הוא לת"ק דר"י, וכמו שנתבאר בסמוך, וכיון דרבינו כתב בסמוך דאפי' נשברו בשבת שרי לטלטלן כיון שראויים לכסות כלים וכדברי ת"ק, היאך כתב כאן דנשברה בחול שרי לטלטולי, דמשמע הא אם נשברה בשבת אסור. ושמא י"ל דהתם בכלים שנשברו והכא בכלי שנשברה ממנו חתיכה, וכדדייק לישנא דרבינו, דכיון שהכלי עדיין משמש תשמישו הראשון, וחתיכה זו שנשברה ממנו לא היתה ראויה לשמש בפני עצמה קודם שנשברה, ועכשיו שנשברה היא ראויה לשמש בפני עצמה, הוי נולד", עכ"ל הב"י. היינו, שאם נשבר כל הכלי, אז לא בעינן שישתמש בשברים מעין תשמישו הראשון, אלא כל שראוי לתשמיש כל דהוא ואפי' נשבר בשבת. אבל כלי שנשברה ממנו חתיכה בלבד והחתיכה אינה ראויה לשמש בתשמיש הראשון, ושאר הכלי ממשיך לשמש בתשמיש הראשון, אז בטל דין כלי מהחתיכה שנשברה והוי נולד, גם לדידן שפוסקים שמי שאין לו מוקצה, אין לו נולד.
אולם הד"מ שם לא הסכים לתירוצו של הב"י, ותירץ שהזכיר בחול לאפוקי שבת משום סיפא, שאיירי שזרקם לאשפה, ואז רק אם נשברה בחול וזרקה לאשפה בחול ביטלו מדין כלי, אולם אם נשבר בשבת וזרקו בשבת לאשפה, או נשבר בחול וזרקו בשבת לאשפה, לא בטל ממנו דין כלי, ולפיכך נקט נשברה בחול, עיין שם. ועיין לב"ח שתירץ כתירוץ הדרכי משה, וכתב על תירוצו של הב"י "ואין רמז לחילוקו זה בתלמוד". וחלק על הב"י. ואעפ"כ כתב הלבוש שיש לפסוק כתירוץ הב"י, וכן כתב יד אהרן. ותימה על המשנ"ב (בסי' ש"ח ס"ק ל"ב) שפסק דלא כתירוץ הב"י. ולפחות היה צריך להביא את סברתו לחומרא.
ואין לומר שהב"י אינו סובר כתירוץ הד"מ, מפני שבפירוש כתב שם בב"י שאם זרקם לאשפה מבעוד יום אסור, משום דבטלה מתורת כלי כשקדש היום, "אבל אם לא זרקה עד שחשכה, מאחר דכשקדש היום היה מוכן, לא פקע מינה תו שם כלי", עכ"ל. וכן לשונו בשו"ע: "ואם זרקה לאשפה מבעוד יום אסור לטלטלה כיון שבטלה מהיות עוד כלי". היינו לדעת מר"ן, הטעם שמותר לטלטל שבר כלי מסתמא הוא כי עדיין ראוי הוא לשימוש כל שהוא ועדיין שם כלי עליו. אבל אם זרקו, מאחר והיה לו דין כלי בשבת, זריקתו לאשפה אינה מבטלתו מדין כלי, ודינו כדין זורק כלי לאשפה בשבת שמותר לטלטלו. ואילו לסברת הרמ"א שם בדין הוקצה לעשיר הוקצה לעני, שמזה רצה ללמוד החזון יחזקאל ששבר כלי אין לו דין מוקצה מחמת עצמו, לדעת הב"י ליתא. נ"מ אם עשיר יזרוק את הכלי בע"ש לאשפה, אז אסור לכל עני. ואלו הב"ח סובר – הביאו הכה"ח (סי' ש"ח אות ס"ט) – דהיינו לעניים הדרים בבית העשיר ולא לעניים דעלמא, מפני שלשאר עניים זה עדיין כלי הראוי לכסות בו כל שהוא. ועיין לתוס' שבת (דף קכ"ז ע"ב ד"ה כיון).
ברור הוא, שאם זרק כלי שלם בע"ש באשפה, למד המשנ"ב בביאור הלכה (ד"ה ואם זרקה) משם התוס' ד"ה מחצלת, דבטלה דעתו אצל כל אדם, וכן כתב במשנ"ב (ס"ק נ"א). ועיין לשער הציון שם (ס"ק נ"ד) שכתב דכן משמע מתוס' שם ד"ה אם זרקן, והיינו כדברי כת"ר שהביא משם הר"ן בפירוש התוס' שם שלכאורה אינם מובנים, שכתבו, דאם זרקה בער"ש אין לדמותו לגלימא, ועיין שם. ועיין שם ברש"י (ד"ה "מבעוד יום") שכתב: "גלי דעתיה מאתמול דלאו מנא היא", והוא כסברת הב"י. וא"כ אם אין צורך בגילוי דעת כגון כלים ממש, אז אנו אומרים בטלה דעתו.
ונ"מ בכוסות "לבן" העשויים מפלסטיק ודרך בני אדם לזורקם לאשפה ולא משתמשים בהם, ולעיתים משתמשים בהם הולכי דרכים או לשימוש אחר, ברור הוא שאם השתמש בכוסות של לבן בשבת והוריקם בשבת, אין לכוסות דין מוקצה ולא דין נולד. ואם זרקם לאשפה ביום שבת או אפילו למשולש שבכיור, מאחר ובע"ש היה לו דין כלי ובפועל שימש כלי ללבן, זה עדיף משבר כלי, ואין לו דין מוקצה ומותר להשתמש בו אם ירצה. אבל אם זרקו מע"ש לאשפה או למשולש (ואם צריך לזרוק לאשפה דוקא או אפילו לאחר הדלת, עיין בביאור הלכה שם ד"ה לאשפה), יש לדון אם הוא ככלי ואז בטלה דעתו אצל כל אדם, ויהא מותר בשבת לטלטלו אם צריך לו, או נאמר מאחר ובדרך כלל אין דרך בנ"א להשתמש בו וזורקים אותו לאשפה, אז אם זרקו מע"ש בטל ממנו דין כלי ואסור לטלטלו בשבת. ואילו לסברת החזון יחזקאל שהביא כת"ר יצא לכאורה דין אחר ועיי"ש.
למעשה, אם זרק כוס לבן או דבר דומה לו, או כוס של נייר או כדומה, שהוא לשימוש חד פעמי, לאשפה בשבת, ברור הוא שמותר אח"כ לטלטלו אם נזקק לו. ובלבד שלא יהא סדוק באופן שאי אפשר להשתמש בו יותר. אבל אם זרקם לאשפה בע"ש, יש להסתפק אם ביטלו משם כלי ואסרו, או נאמר שעדיין שם כלי עליו אפי' בהיותו באשפה. הדעת נוטה לאסור כי אין זה דומה לגלימה או לכלי שלם שכולם משתמשים בהם, ולא נזרקים לאשפה, והזורק בטלה דעתו, ומסתבר שגם הוא עצמו, בעל הגלימה או הכלי, יכול לקחתו מהאשפה בשבת, דאין זה ביטול כלי אלא אי שימוש בכלי, ולא בטל ממנו דין כלי בבין השמשות. אבל כלי לשימוש חד פעמי שאין לו דין כלי לאחר שימושו כי עומד הוא להיזרק וזרקו, הרי בטלו מדין כלי. וכלים העשויים מנייר או קרטון, או שקיות חלב וכדומה, פשיטא שהזריקה מוציאה אותם מדין כלי, כי בדרך כלל לא משתמשים בהם בפעם השניה. אולם, אפי' בשאר כלים ששימושם הוא חד פעמי, נראה שזריקתם היא ביטולם.
ולכן למעשה, אם זרק כלי הנקרא חד פעמי למשולש שבכיור או לאשפה, תלוי, אם זרק אותו בערב שבת, ובשבת רוצה להשתמש בו, זה חשיב מוקצה. אבל אם זרקו ביום שבת למשולש שבכיור או אפי' לאשפה, מותר אח"כ להשתמש בו, כי אין מוקצה לחצי שבת.
אותו הדין כיום לבקבוקי משקה חד פעמי ואפי' לבקבוקי יין העשויים מזכוכית, בהם שימושם בד"כ הוא חד פעמי, אף על פי שאפשר להחזירה ולהתיכה, כיום זה נקרא חד – פעמי.
הזמן עושק ממני לכתוב על שאר השו"ת ועוד חזון למועד.
